חיות הפרא הדרומי - ביקורת

“כל ההתחלות קשות”, אומר ר' נחמן. אך לא נראים כך פני הדברים עבור בן צייטלין וסרט הביכורים החדש והמרגש "חיות הפרא הדרומי" המשגע כרגע את עולם הקולנוע האמריקאי וצפוי לסחוף עימו מועמדויות אוסקרים רבים. מכיוון שגם אחרי צפייה בסרט, עדיין קשה לי להגדיר על מה הוא בדיוק - ועל כך עוד בהמשך - אני פותח את הביקורת שלי מהתבוננות בבאז הרוחש סביב הסרט, באז שנוצר, לעניות דעתי בצדק מוחלט, בעיקר משום הסיבות הבאות:

1)      לבן צייטלין הבמאי (כצפוי, הוא חצי יהודי) עוד לא מלאו 30 שנים, הוא בחור ניו יורקי, שלקח מצלמת צד לעשות סרט שולי על סופת קטרינה, ותוך כדי התחיל לעבוד על הסרט הנוכחי. הסרט הוא דל תקציבי, ללא כוכבי על הוליוודיים, אין בו פירוטכניקה מדהימה, והשחקנים שנבחרו הם אנשים מקומיים שקיבלו את תפקדם בעיקר בגלל היותם ילידים המכירים היטב את תרבות התסריט. במונחים לוקליים ישראליים שלנו, זה בערך כמו שהפועל חולון תיקח אליפות למכבי תל אביב (נכון, זה קרה, אבל כמו הסרט, דברים טובים קורים פעם בחיים). קצת בדומה לעג'מי, הדבר הזה מצליח וכובש ללא עוררין את הצופה.

2)      שילוב בין פנטזיה לריאליזם – נדמה לי, ואת זה אני יכול רק לשער, שהוליווד לא רווה נחת מהשילוב היפהפה הזה,שיוצרי הסרטים הסטנדרטים מקליפורניה ומניו יורק יזוזו באי נחת בכיסאם לנוכח הזאנר הזה שאולי יתפוס מקום רחב יותר בעתיד הקרוב הקולנועי. הסרט הוא תצוגה נפלאה של תמונות ריאליסטיים מאוד: חיות בר, אנשים צבעוניים, נופי פרא מטריפים, חגיגות פסטיבלים, וזיקוקי דינור. לצידם, יד ביד, יש פנטזיה שלמה: ילדה קטנה הצובעת את העולם במשפטים (לעיתים גם קיטשאיים ומוגזמים באובר וויס, אך זה נבלע בתוך מכלול הסרט) על מהות העולם בעיני ילדה בת 7; המקום המתואר בסרט נראה כמו "עולם המים"  -אפוקליפסה חצי עתידנית (וכבר כתבו הרבה על הקשר בין מדע בדיוני לבין פנטזיה) חצי עתיקה, מקום שאיננו מקום, ואפילו על המפה איננו באמת קיים. כל זה מתואר יפה ובפשטות על ידי בחירת השם, BATHTUB, שאיננו מקום מציאותי, ועל ידי הילדה האומרת "היה היה ילדה בשם האשפאפי", אמירה שישר לוקחת אותנו לספרי אגדות מבית מדרשת האחים גרים ור' נחמן.

כמו כן, עש לציין את העצירות הסוריאליסטיות בסרט, הבאות לידי ביטוי בעיקר בסצינה בו האשפאפי מגיעה לבית זונות בסיפון ספינה, סצינה הלקוחה בבירור מהמחזה "אודיסאוס", ומוסיפה אתנחתא בריאה למהלך הסרט ומוסיפה צביון ייחודי לו.

3)      הסרט מעביר מסר חתרני נגד תרבות המיינסטרים, הבורגנות, תרבות הצריכה האמריקאית. הייתי שמח להוסיף כאן את רשמיי, אך הביקורת הבאה לא השאירה לי במה להתגנדר, ואני חותם על כל מילה הרשומה בה:

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/394/529.html

אישית, הרגשתי זאת חזק בסצינה בה כוחות החילוץ מגיעים לפנות את תושבי BATHTUB, וכאשר הילדה מפונה לבית החולים והרשויות מבקשות מהאבא לעבור ניתוח. הרגשתי את הזעם העמוק בתוכי מצטבר ומופנה כלפי אותם "רשויות", הרגשתי שאני – בלי לשים לב- מזדהה לחלוטין עם המקומיים ה"פראיים", שאני מתנגד לטענות הגיוניות של רופאים, שאני מהנהן כאשר האשפאפי מתארת את צינורות החמצן בבית חולים ככאלו שנותנות חיים לחיות. בעצם, וזה הבנתי רק בדיעבד, הבמאי הצליח כאן לקחת אדם כמוני הספון וטמון בתוך העולם המערבי, הצורך פלאפון ואינטרנט, המאמין בכל מאודו בכך שיש להישמע לכוחות המשטרה וכוחות הסדר השלטוני, ולרגע אחד קטן, ואפילו רגע קצר מאוד להפוך אותי ל"פראי", לאחד שנלחם נגד השלטונות וצורח עליהם שיעזבו אותי לנפשי בג'ונגל שלי, שרק חלשים עוזבים את ביתם, וששונא (כמו ר' נחמן?) את הרופאים המחלישים ומטרפדים כל אמונה שהחיה שבי תנצח. כשהבנתי את זה, הייתי כבר בידיו של הבמאי. לגמרי.

כל האמור למעלה היה מספיק בשביל להמליץ לכם לרוץ ולראות את הסרט. אך אינני פוטר עצמי מלהתייחס גם לתוכן של הסרט. כפי שכבר רשמתי למעלה, קצת קשה להגיד על מה הסרט, ובשביל לתאר אותו ישירות אפשר לקרוא גם באינטרנט (ביקורת מעולה של אורי קליין בלינק http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/movie-reviews/1.1786729). ואמנם כבר כתבו עליו הרבה אנשים מכמה כיוונים: שהסרט הוא סרט חיפוש קלאסי של ילדה (משוחקת מדהים, במה שנראה כמו אוסקר ודאי לשחקנית הצעירה הזו) אחרי אמה האבודה ששטה לה בים ועזבה אותה בידי אביה, שהסרט הוא סרט אנושי על סיטואציה בין אב לבתה, שהסרט בא להבליט את התרבות שכנגד, תרבות הצריכה העכשווית האמריקאית. אך הייתי רוצה להוסיף עוד 2 נקודות שלא זכו להתייחסות בביקורות:

1)      יותר מהכל הייתי אומר שנושא הסרט הוא היחס לאובדן או היחס לאובדן לקראת מוות - כולם מתייחסים לילדה בתור גיבורת הסרט, וכמובן שזה נכון. אך בעיניי יש עוד גיבור ראשי שלא מוערך מספיק, והוא דמות האב. נהוג לומר שדמות עוברת משבר, בדרך כלל סביב קונפליקט מסוים, כאשר בסוף הדרמה, הדמות עוברת שינוי קונספטואלי, שינוי מהותי, בהתירה את הסבך בו היתה נתונה לפני כן. הדמות עוברת מטהמופורזה ואיננה אותה דמות שהייתה בתחילת הדרך. האבא של האשפאפי מצוי בהכחשה שלמה, איננו לוקח תרופות, רב עם כל הרופאים במה שנראה כמו מגננה על בתו אך בעומק מבטא מגננה על עצמו. כבר בתחילת הסרט הבמאי "מגלה" לנו את הנושא הזה על ידי הסמל של הלב. האשפאפי בודקת את כל הלבבות של החיות, כניגוד מוחלט לאביה שהלב שלו חלש ועומד להפסיק לעבוד. הלב של אביה גדול אך אין הוא מרשה לבכות ולהראות אותו כלפי חוץ. יש כאן עמידה מול הרגש, מול מה שעומד לקרות, עמידה חזקה ואיתנה, ואסור להחצין רגשות. וזאת למרות שיש תפרים סביב ליבו, דבר שמעיד בבירור על קיומו, ועל כך שהלב אולי נוטה לגלוש החוצה ולהופיע. בטבע, החיות לא מראות את הרגשות, יש רק קיום טבעי, אינסטינקטיבי, חייתי, פראי, והרגש רק יכול לחסום את הקיום הזה, הרגש יכול להרוס תרבות זו. האב לכן חוסם את הרגש הזה ואת ליבו הוא מסתיר שוב ושוב.

ואכן, בתחילת הסרט גם אני נפלתי בפח שהוא מטמין עבורי והצלחתי, כמו האשפאפי, לכעוס עליו. אך אט אט, בצעדים קטנים, מצאתי עצמי מעריץ את האיש הזה, מעריץ את הלב שלו, את מה שהוא מסוגל לתת לבתו הקטנה, על כך שאיננו מתייאש אף פעם, והוא מחובר למקום היוולדו בקשר בלתי ניתן להתרה.

ורגע השינוי, רגע הקונברסיה, הוא אותו רגע של ריפיון והתאיינות. כאשר הוא מקיז דם מחוץ לבית חולים וסוף סוף מוכן להודות מול בתו שהוא מגונן עליה, שהוא חלש, שהוא עומד למות. מרגע זה ואילך, מצליחה האשפאפי עצמה להרפות במלחמה שלה מול כל העולם, היא יכולה לעמוד גם מול החיות הגדולות, ולהפסיק לחפש בחוץ את "האבא" ו"האמא" הפנימיים שלה. הכוחות שלה נמצאים בתוכה. באותו רגע גם, מצליח ופורץ הלב החוצה, הדמעות ניגרות וזולגות, מותר להראותם כלפי חוץ, כל השטף, הגשם, והסערות, מוצאות פורקן ומותר ורצוי לשבור ולפוצץ את הסכר. והדמעות זולגות וזולגות מעיני האשפאפי ואביה ואף עוברות מסך וגם אני, בחשכת הקולנוע, התרתי את הרסן ומשהו רטוב ולח שטף את עיניי.נדיר.    

2)      המאבק אצל האשפאפי בין דמות האב לאם – נראה שהצד החייתי, הזכרי, ההישרדותי, מנצח אצל הילדה החמודה הזו, בעיקר כי היא גודלת ללא אם. כנראה לא סתם אמא שלה עזבה את המקום, בהיותה כנראה דמות רכה וענוגה שאולי לא יכלה לשרוד את הברבריות של השטח. אבא שלה מחנך אותה לטרוף חיות, להיות "ביסטי", חייתית, היא נועלת רק מגפיים ותחתון לגופה, כאילו היתה האדם הקדמון, ואין בה צד המראה צד נשי. אולם זהו רק צד אחד של המטבע ואין זה האמת לאמיתה. שכן, האשפאפי מצויה בעולם הדימיון שכידוע מיוחס לרוב עם תכונות נשיות. היא מסתגרת מתחת לקרטון ובונה עולם מקביל, שיוויני, מאוזן יותר, בתוכו. היא ממשיכה לחפש את אמה לאורך כל הסרט, ובסצינה סוריאליסטית מדהימה, אנו אף רואים את אמה שלה (בדימיון שלה), מדליקה את אש התנור בבית, ומציתה ערפולי אבק שמסמלים איזשהו געגוע עתיק יומין רומנטי. בטווח הזה, האשפאפי נעה לאורך כל הסרט, כאשר נראה שבסיומו, יחד עם הדמעות המדוברות למעלה, כבר יש איזון והבנה שיש בה את כל צדדי המגדריים המאפיינים את קיומה.

הפסקול בסרט מרגש ומהמהם ומכניס לסרט חיים משל עצמו. יחד עם סצינת פתיחה הכי מדהימה שראיתי בשנים האחרונות בקולנוע, ויחד עם כל החגיגה של החיות, החיים, האנושיות, הברבריות, המים והאש (2 מוטיבים עיקריים בסרט), זהו ללא ספק אחד הסרטים הטובים והאיכותיים שיצאו לאקרנים בשנים האחרונות.