ארגו

ארגו

הוליווד בחרה השנה לתת את האוסקר עבור הסרט הטוב ביותר לסרט ארגו. מבחינתי האישית אציין שלא הזדהיתי עם ההחלטה הזו, ארגו איננו סרט אומנתי, והוא אינו מסוגל להתחרות מול סרטים אחרים שיצאו השנה, כגון "חיות הדרום הפראי", סרטים הנוגעים ברגש ומשתעשעים עם המצלמה בדרכים חדשות ומעניינות. עם זאת, בסרט ארגו יש עוצמה ומתח וניכרת העובדה שהבמאי הצעיר בן אפלק (שחקן בעברו) עשה עבודה טובה – אם נדמה שבעבר סרטי אקשן ומכות היו חייבים לכלול חילוץ חטופים מבניין בוער, סצינת סיום דרמטית ואלימה בין הדמות ה"טובה" לדמות ה"רעה", בסיגנון של הסרט "מת לחיות", במקרה הזה  כנ"ל - יש המון מתח ושימוש בתזמון האופייני לסרט פעולה (בשניה האחרונה הם נחלצים, בשניה האחרונה הטלפון מצלצל, בשניה האחרונה הכרטיס עובר), אך אין בו יריות לא רלוונטיות, אין בו קפיצות הירואיות מבניינים, ואין בו פירוטכניקה לא רלוונטית (אולי צריך להראות לחיילים את הסרט על מנת להמחיש מהו טוהר הנשק, ואיך לא משתמשים סתם בנשק על מנת ליצור אפקטים?) במובן הזה בן אפלק נשאר מינימליסט ורצה לכוון גבוה יותר לקהל אינטלגנטי יותר. עניין זה בפני עצמו הוא כבר הצלחה וראוי להערכה.

אבל יש כאן יותר מכך. ארגו משתלב היטב בסרטי הוליווד, וכמוהם, הוא כולל משפטי קיטש נוסח אמריקה, דרמה סוחטת דמעות כשברקע המשפחה שהיתה מפורקת ועכשיו שהגיבור יצליח במשימתו (במציאות דרך אגב, אשתו הסיעה אותו לשדה תעופה בדרכו לאיראן), והידיעה הברורה - לפחות לי – שיהיה  HAPPY END. ועם כל זאת ולמרות זאת, הסרט מצליח לגעת בדבר נוסף בעיניי - ומומלץ לעקוב מקרוב אחרי התופעה הטרנדית החדשה של הוליווד – והיא, יצירת סרטים על סרטים. זה קרה כבר עם "הוגו" שהיה מחווה לבמאי מהדור הראשון של הוליווד (ג'ורג' מיילס) ונמשך ל"הארטיסט" שהיה מחווה ענקית לקולנוע האילם. והנה עוד סרט שכזה, ארגו. במקביל לעלילה המתרחשת באיראן, מתרחשת עלילה משעשעת על התנהלות הפקה של סרט מדע בדיוני, הכוללת בדיחות פנימיות של כותב הסרט על התעשייה הקולנועית. הנקודה הזו ברגע השיא שלה באה לידי ביטוי בסצינה הארוכה המשווה בין איראן ללוס אנג'לס, סצינה בה מסיבת עיתונאים של החוטפים האיראנים עומדת מול מסיבת העיתונאים של שחקני "ארגו", וגם היתה מורגשת בפתיח הסרט בו רואים קטעים של ארגו הסרט המצויר (המקורי) תוך כדי הקרנת שמות של שחקני ארגו נוסח 2012.

מבקר הקולנוע יאיר רווה כתב כך, ומומלץ מאוד לקרוא:

פלק, הנעזר בתסריט מאוד מאוד שנון מאת כריס טריו, בעצם מביים כאן שני סרטים הנעים במקביל זה לזה. האחד הוא סרט מתח מלחיץ סביב משבר השבויים באיראן. השני, לעומת זאת, הוא סאטירה מצחיקה מאוד על הוליווד ועולם הקולנוע. ועל סוכן סי.איי.איי שבעצם, כדי לאמץ לעצמו דמות בדויה, צריך ללמוד תוך ימים ספורים איך עושים סרטים. השזירה הזאת בין הצד הקומי של "ארגו" ובין הצד הרציני והמותח שבו הופך אותו לסרט מורכב למדי, והשליטה של אפלק באלמנטים השונים, ובכך שאף צד לא משתלט על הסרט כולו, היא אחת ההפתעות הגדולות בו.

אבל יש כאן צד אף נבון יותר. אפלק מצטרף כאן לרשימה ארוכה של יוצרים שעושים קולנוע על קולנוע. ויותר מזה: משתמשים בקולנוע כסיפור כיסוי למעשה חתרני, חשאי, אולי אף פלילי. לדוגמה: “אושן 11” וסרטי ההמשך שלו הם סרטים שבו נעשית אנלוגיה ברורה מאוד בין האופן שבו מרימים הפקת סרט ובין האופן שבו מתכננים ומבצעים שוד. כנ"ל "כלבי אשמורת" של טרנטינו. כנ"ל "שם פרטי כרמן" של גודאר. כנ"ל "ארבינקא" של אפרים קישון. אבל מול האמירה הזאת של היוצרים האלה שיש בעצם העשיhה הקולנועית אלמנט פלילי, שהאופי של הבמאי והאופי של שודד הבנק אינם כה שונים, מגיע אפלק ומציע נראטיב לכאורה הפוך: הקולנוע כמושיע, כחיל חילוץ, ובעיקר – כגיבור פטריוטי מציל חיי אדם. שדווקא בחסות האסקפיזם של סרטי מדע הבדיוני, יש לקולנוע רשיון להציל חיים.

את המסלול הכפול שהסרט צועד בו חושף הסרט כבר מהרגע הראשון. בפתיחתו אנחנו מקבלים סיקוונס המספר לנו בקצרה את סיפורה של איראן בחמישים השנים שקדמו לעלילה, שנים שבשיאם יצא העם לרחובות, הדיח את השאה הפרסי המושחת, ידיד ישראל, שנמלט לארצות הברית (שם קיבל מקלט ואושפז מיד במרפאת מאיו במינסוטה לטיפול בסרטן שפשט בגופו) והחזיר לשלטון את מנהיג הדת האייטולה חומייני (יש לשים לב, שהפתיח הזה כתוב עם אמפתיה גדולה כלפי העם האיראני, ולא מצייר את השאה ואת האייטולה בצבעי ה"טוב"/”רע" שבהם הם הוצגו בתקשורת בסוף שנות השבעים). אבל קטע הקריינות הזה מועבר בצורה מעניינת: הוא מסופר בציורים הנראים כמו סטוריבורד לסרט. בהמשך, ריבועי הסטוריבורד הופכים בהדרגה לתמונות ארכיון. הקונספט של הסרט נחשף כבר כאן: גם אם זה נושק למציאות, זו המצויה בארכיוני התקשורת, כל הסיפור הזה הוא רק סרט. זה רק סרט! ובסרטים, אנחנו יודעים, יש ליוצרים רשיון פיוטי לשנות את הסיפור, אולי לסלף, ואף לשקר. ואכן, חצי שעה אחר כך כש"ארגו" מגיע להוליווד והופך מסרט מתח לסאטירה מצחיקה מאוד, עלינו לתהות: מה כאן המציאות ומה כאן השקר?

אבל גם אם אפלק ושות' מייחסים לקולנוע חשיבות יתרה – ולוקחים את העסק שלהם קצת יותר מדי ברצינות (מבחינה לאומית) – וטוענים שמדובר בתעשייה בעלת חשיבות מדרגה לאומית, כזאת שיוצריה שותפים להצלת חיי אזרחיה בעולם; וגם אם אגב כך הוא מציג את שיתוף הפעולה ארוך הטווח בין הוליווד ובין וושינגטון, ומוכיח חד משמעית שהקולנוע הוא כלי להפצת האימפריאליזם האמריקאי, לכלי לכיבוש תרבותי, לפרופגנדה של הבלים, עדיין המסר הסופי של הסרט מרשים ומרגש: הקולנוע ככלי מלכד בין תרבויות, בין קצוות, והעובדה שסיפורים הם עניין משמעותי לאנשים באשר הם – אמריקאים או אירניים. וגם, שקולנוע הוא משהו שצריך להבריח בחשאי, במבצע צבאי נועז, כאילו היה זה כלי נשק סודי ביותר, או סמים. הקולנוענים תמיד אהבו לראות בעצמם מעין גנגסטרים. ואם לא גנגסטרים, סוכנים חשאיים. ובסופו של סרט, בסצינת סיום נהדרת שמחברת את שני הסרטים לרגע משובח אחד, לא רק שמפתה לקרוא בקול גדול את הקאץ'-פרייז של הסרט (“ארגו פאק יורסלף!”), אלא גם נקבל הוכחה שכל מה שמופיע על המסך – קולנוע או טלוויזיה (וגם מעל דפי העיתון) – הוא פבריקציה. שקר. מניפולציה. ושסיפור אחד בעצם מוצג כסיפור אחר. עכשיו, לכן דעו מה מבין כל מה שסופר לנו הוא אמת ומה שקר גמור. סרט ערמומי וממזרי מאוד.

אסיים בנקודה אחרונה,הנקודה הישראלית הציונית, ואני מרשה לעצמי לכתוב בגוף ראשון. עם סיום הצפיה בסרט מצאתי עצמי קצת כועס. כשזה מגיע לאמריקאים ולסרטים שלהם על מלחמותיהם, ישנה לכידות בתוך המחנה הדוגלת שיש טובים ורעים, הטובים הם האמריקאים והרעים הם האפגנים, האיראנים, והעיראקים ("מטען הכאב" שזכה לפני כמה שנים באוסקר הוא ההוכחה הנוספת ללכידות זו). הפטריוטית האמריקאית מנצחת את האמריקאים עצמם, מוציאה מהם קיטש ברמות גבוהות, ולא מפריעה להם לצבוע את כל האיראנים בצבע קודר ושחור. אין שום מורכבות בדמיות הסרט, אין להם קונפליקטים פנימיים (למעט דמותה של עוזרת הבית), הטוב סופו להטיב, והרע סופו להיות מושמד. סטריאוטיפים קלאסיים.  בהזדמנות זו, יש  לציין שהסרט "פרידה" האיראני, המספר על חייהם השגרתיים של תושבי איראן תוך כדי העמדת קונפליקטים אישיים ואנושיים, זכה בשנה שעברה באוסקר עבור הסרט הזר של השנה וקיבל חיבוק ענק מהמבקרים האמריקאיים. אך זהו היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, ובאופן כללי אין הוא מדבר על איראן והפוליטיקה שלה. ובטח שאין הוא מייצג את האופן בו האמריקאים רואים את איראן.

כל האמור מעלה עומד בניגוד גמור לסרטי "כובש-נכבש" של ישראל, וכאן הכאב שלי. ישראל בסרטיה המיוצאים להוליווד נדרשת להראות כמה היא רעה, כמה היא כובשת, כמה אנו מדכאים. הפלשתינאים יוצאים תמיד טוב, הם המסכנים, הם המדוכאים. באותה מידה בה היה לי ברור שארגו הוא סרט שיכול לזכות באוסקר, בגלל הפטריוטיות האמריקאית, כך ברור לי שסרטים ישראליים כמו "בופור", "חמש מצלמות שבורות" ודומיהם יכולים לזכות באוסקר, בגלל שישראל "יוצאת בהם רע". אותו הדבר נראה גם ב"וולס עם באשיר" – אין בסרט התייחסות לסיפור הרקע ולשאלה למה ישראל שם. אין שום איזכור מה קרה לפני ואחרי. אין מורכבות של סכסוך, בדיוק כמו שאין בארגו ניסיון להציג מורכבות ולהראות את מה העיניים של האיראנים רואות (אלא אם כן דם בעיניים נחשב, בסצינה המופלאה של הרכב העובר באיטיות בתוך ההמון המפגין)

בתור ישראלי ציוני, זה מעצבן ומקומם, שמה שמותר לאמריקאים להתענג עליו, קרי פטריוטית קסומה שכזו, אסור לישראל לעשות. ואם יעשו, יאשימו אותנו בקיטש. באסה.

 להרחבה, עוד כמה לינקים:

1)       ההקשר ההיסטורי. ממליץ לקרוא על הדיוקים והאי דיוקים בסרט מול מה שהתרחש בפועל במציאות

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%92%D7%95#cite_note-9

כולל התמונה איך "ארגו" המקורי היה נראה בשנת 1980.

2)       תיאור מה-CIA  :

https://www.cia.gov/library/center-for-the-study-of-intelligence/csi-publications/csi-studies/studies/winter99-00/art1.html