אוורסט - ביקורת

האוורסט היננו רכס הרים יפהפה ומרשים המפריד בין נאפל לטיבט. בשיאו הוא מתרומם לגובה על- אנושי, 8500 מטר, מקום בו החמצן דליל ביותר ואין אפשרות לאדם להתקיים בו. לפיכך, היעד לכבוש את פסגת האוורסט היה ועודנו שאיפה של הרפתקנים ואנשי אקסטרים למינהם. הסרט "אוורסט" עוקב אחר סיפורה של קבוצת מטפסים שכזו, במאי 1996, והאסון הגרם למותם של 8 אנשים.

מאז היותי נער צעיר העומד על דעתי, ראיתי לא מעט סרטי אסונות. בכולם המוטיבים מאוד דומים - יש טוב ויש רע. הטוב אמור לשרוד בהיותו שומר על מוסריותו, בהיות הצד האנושי שבו מכריע את הצד הבהמי שבו. הרע הוא לעיתים הטבע, המתאכזר בגורליות ובסתמיות, ולעיתים הוא האדם הרע הבוחר לאבד את הצלם האלוקים שבו ולעשות כל דבר למען הצלתו. בכל הסרטים הללו, יש ניסיון לרגש את הצופה, הן על ידי אפקטים והן על ידי מוזיקה, ובסוף יופיע המסר - להיות אדם מוסרי.

לכן, כשהתיישבתי בנינוחות, יש לציין, ביס פלנט באולם IMAX עם משקפיי תלת מימד, הייתי מוכן לאותו בידור זול. שעתיים של כיף להעביר בקולנוע. מה יכול להיות רע. ואכן, זה גם מה שהיה. אבל לסרט אוורסט יש יותר מזה. ולכך אני רוצה להתייחס.

הדבר הראשון שקרה לי הוא שבאמת האמנתי לסרט. ידעתי כל הזמן שעושים לי מניפולציות ומשחקים ברגשותיי ובחושיי, במיוחד בסצנות כמו כשגיבור הסרט, רוב, מדבר עם אשתו דרך הטלפון בעודו נאבק על חייו. היה לי אפילו קול ביקורתי שראה את מה שהסרט מעולל לי, הצלחתי להיות ברפלקציה מול מה שעיניי רואות. אבל עדיין, הסרט הצליח לכבוש אותי, אולי כמו המטפסים שכובשים את ההר. נכנסתי לסרט, האמנתי לו, הרגשתי שותף, טסתי מעל הכפרים, הרגשתי את ההר, הייתי בתוך המסע של העולים להר ונגמר לי החמצן גם כשלהם היה חסר חמצן. נשאבתי לתוכו ואני חושב שלא בכדי.

הסיבה העיקרית קשורה לדעתי דווקא לשימוש באפקטים, קרי לחוסר שימוש בו. רוב סרטי האסונות המוכרים לי, משתמשים באפקטים ובאקשן כדי ליצור סרט. בלעדיהם, אין תסריט ואין סרט. נדמה שברובם, איש הפעלולים קודם לבמאי ולתסריטאי. אין להם הצדקה אמיתית, למעט העובדה שהם הדבר שגורם לקהל לבוא. ב"אוורסט" השימוש באקשן ובאפקטים משתלב עם התסריט ועם העלילה. אין שימוש יתר באקשן. אין סצינות בהן אחת הדמויות מחזיקה בקצה האצבעות של מישהו העומד ליפול ובדיוק אז גוש קרח נופל על הדמות כשבאותו זמן יש פיצוץ ועדיין הוא מצליח להציל את העומד ליפול... אין בסרט זה סצנות כאלו המזכירות יותר את רמבו מאשר את המציאות. השימוש באפקטים אמנם מרהיב גם כאן, אך נדרש לפי התסריט ולא הפוך. בעניין זה ראיתי חידוש עצום, כי בסיום הצפייה הבנתי שצריך להדגיש את העובדה הבאה – אוורסט הוא סרט דרמה ואיננו סרט אסונות קלאסי. הוא סרט דרמה כי יש לו סיפור, סיפור אמיתי, סיפור שנוגע בכל אחד ואחד מאיתנו.

הסיבה השניה שגרמה לי להיות מרותק היא שיש לסרט תסריט מעובד. ניכר לעין שעבודת תחקיר מעמיקה נעשתה כאן. שמה שאני כצופה רואה, באמת התרחש. לאחר הסרט, הלכתי לקרוא כתבות על האסון ההוא מ-1996 וגיליתי שהסרט הינו ממש נאמן למקור. והופתעתי. שהרי מאוד קשה לא לשנות, להקצין, לעגל פינות, כשמגיעים לביים סרט שכזה (וראו ערך ב"על גבול דק" שגם יצא בתקופה זו לאקרנים, ושם באמת יש "המצאות" של הבמאי).

נזכרתי תוך כדי צפייה בסרט נוסף, "כוח משיכה", שיצא לקולנוע לפני כשנתיים וזכה באוסקר על עבודת הבימוי. שני הסרטים מדגישים טכנולוגיית צילום מרהיבות, טכניקת תלת מימד, והמון רגש. אך יותר מכך – בשניהם הטבע איננו אשם. ב"אוורסט" מציגים את ההר בתור מקום שהאדם לא אמור לחיות בו, אך נוכחות האנשים על ההר לא היא שגורמת לאסון. ההר לא מתאכזר בכוונה לאנשים. אין הרגשה שהטבע אלים דווקא, אלא יש בו מקריות ואקראיות - פעם ככה ופעם אחרת.

נראה לפיכך שמבין החרכים דווקא ניתן למצוא את האל המסתתר מאחורי מסכת הטבע. ב"אוורסט" הדבר בולט בסצנות שרואים את המטפסים מתפללים עם הבודהיסטים, וב"כוח משיכה" בתפילה של האסטרונאטית (רגע של התבודדות טהורה). מתוך כל הטירוף שקורה, מתגלה האדם בחיבור שלו לאלוקיו. אולי דווקא באפסיות שלו מול הטבע, ברגעי בדידות  קשים הבאים לידי ביטוי בין השאר בהמתנה ליצירת קשר עם המטפסים ובסצנות המצולמות מלמעלה בהם רואים פה ושם גופות שרועות בשלג (או בסצינות בהם סנדרה בולוק האסטרואנאוטיות משוטטת בחלל בחושך הגמור). האל גם מתגלה בחמלה כלפי הדמיות השונות, ובעובדה שלמרות שניתן לאפיין מי השחצן, המזלזל, הדואג, האחראי, המתבודד וכדומה - לכל דמות ניתן כצופה לחוש קרבה רבה וחמלה, בהיותינו יודעים שלכולם מגיע לחזור הביתה בשלום.

אינני יודע אם הייתי נותן לסרט את האוסקר על סרט השנה (מחכה בקוצר רוח לראות שאר מתמודדים!), אבל מכל האמור למעלה, אני חושב שבמאי, צילום ותסריט הם הימור טוב לסרט הזה.

אפס ביחסי אנוש - ביקורת

אפס ביחסי אנוש

אומרים שכדי להכיר את ישראל באמת צריך לעשות צבא. שם רואים את החברה הישראלית ואת היתרונות והחסרונות שלה - הפערים בין אשכנזים לספרדים, מיקס של עולים מרוסיה ואתיופיה, דתיים וקיבצוניקים, שאלות של דת ומדינה, חיילים מסורים וחיילים משתמטים, ועוד ועוד. הצבא, יש שיגידו, הוא המיקרוסומוס של מדינת ישראל. ו"אפס יחסי אנוש", הסרט של טליה לביא, הוא מיקרוסמוס של הצבא ושל ישראל, והקולנוע הישראלי בפרט.
זהו סאטירה כואבת ומצלצלת, העטופה בהומור משעשע עד כדי מצחיק (ממש. האולם בקולנוע רעד מצחוק), אך בתוך תוכו הוא ממחיש חברה בעלת מצוקות ממשיות: חברה שובניסטית מאוד, בהן נשים הן מרכז הסרט והן כמו מעוצמות שהרי הן "תורמות לצהל" אך בפועל הן משקיות גריסה ומשקיות קפה, בעלות הישבנים היפיים לקצינים, ועוד מתגאות שהן תורמות שכן "יש מלחמה בחוץ". חברה מליטנטית מאוד, השדה קרב הוא בתוך המשרד, משחקי מחשב נהפכים להיות חומר לכמעט רצח, החייל החתיך הוא הלוחם מגלן. וחברה נהנתנית וחוצפנית, המתגלמות בדמויות הראשיות של הסרט, שנדמה שיעשו הכל כדי לרמוס אחת את השניה, כל עוד זה ישרת את האינטרס שלהן.
הרובדים הסאטיריים הללו של הסרט לא מעלימים את הקונפליקט העיקרי של הסרט והוא עיסוק ביחסי אנוש (ומפה נגזר שמו המהותי של הסרט), קרי היחסים בין בני אדם, השפעתם אלו על אלו, ובעיקר ביחס בין 2 חברות, שלעיתים לא ברור אם הן חברות או אוייבות: דפי - על שם הדפים שהיא גורסת - וזוהר. האם הן חברות טובות או אוייבות? תחשבו רגע. זוהר בתחילת הסרט נדמתה לי כחברה טובה של דפי - היא לוקחת לה את התיק, ממתינה שעה וחצי ומאחרת בגלל זה לבסיס, והיא שולחת לה את הבקשות השונות לעבור תפקיד. אך מתברר די בתחילת הסרט שהיא לא בדיוק החברה שהייתם רוצים לידכם, ובעצם היא תלויה בדפי ולא מוכנה "לשחרר" אותה (לא שולחת לה את הבקשות, ומקיאה כשדפי עוזבת). דפי מצידה לא ממש רואה את זוהר והיא די סופרת רק את עצמה ואת חלומה ההנדוניסטי לשרת את צהל...בקריה. ברגע הראשון שהיא יכולה, היא עוזבת את הבסיס ומשאירה את זוהר מאחוריה. נדמה לי שההדרדרות של זוהר מתרחשת רק עם עזיבתה של דפי, וכך הן הולכות ומדרדרות עד שבסוף מגיעות לעימות האחרון בינהן, שנראה ממש כמו שדה קרב. זהו סצינה חזקה, על גבול המופרעת, שעדיין אני מתלבט איך להגדירה - המהדק שבתחילת הסרט (כמו במחזה של צכוב) מופיע ככלי נשק הכי חשוב במשרד, אכן נהפך לכלי משחית ומשמש אותן אחת מול השניה. הסצינה הבאה, ישר לאחר מכן, משקף את המסע שהן עשו מתחילת הסרט, שם הן צמודות אחת לשניה במרחק של אוזניה (מקשיבות אחת לשניה?) ואילו בסצינה זו, הן יושבות בתא מעצר, פצועות וכואבות, והן לא מצליחות להסתכל אחת על השניה. רק כשזוהר לוקחת את האשמה עליה, מתברר כמה היא פגועה מדפי וכמה היא רוצה בקרבתה. אולם, אין איחוד אמיתי עדיין בינהם, וסצינת הסיום המדהימה ממש מבאירה זאת. זוהר עולה לבדה לאוטובוס ומביטה אחורה, אולי מביטה על הקשר האבוד שלה עם דפי.
ואולי היא גם מביטה על תקופה של חיים שלמים, שהיו משעממים להחריד, מלאי תסכול וחוסר מעש, אבל בסופו של דבר, כמה חיים ומלאות יש בהם! הפער בין השיעמום והשביזות ימי א' לבין איך שבסוף, בשיחרור, דפי מביטה בהם, הוא עצום. האם יתכן שהיא גם תגעגע לימי הצבא שלה ותספר רק את הסיפורים המצחיקים שהיו לה בצבא? נזכרתי בכל המפגשים שיש לי עם חבריי מהמילואים. בשירותי בצבא, בלי לגלות יותר מדי, אני יושב בפילבוקס לבד ורואה סרטים וקורא ספרים. לא משהו שאני יכול לספר עליו, בטח לא ערב שלם. אבל  במפגשים הללו, עם חבריי מהמילואים, יש תחושה של סוד וסיפורים מלאי כל טוב יוצאים לאוויר העולם. יכולתי מאוד להזדהות עם דפי באותם רגעים, ועם כל הפרצופים שהיא מביאה - תסכול, אהבה, שנאה, קירוב, ריחוק, אכזבה, געגוע (ואוסיף שיש סצינה מסרט אחר שממש מזכירה את הסיום הזה, כשברור לי שהבמאית הכירה אותה ורמזה אליה: https://www.youtube.com/watch?v=ahFARm2j38c)
לסיום, מילה על פמניזם. ישנם כמה סוגי נשים במשרד, המסמלות כל אחת דמות אחת בחברה הישראלית: קיבוצניקית, עירוניסטית, פראחות, רוסייה, לוחמת קרבית, קצינה. כל הסרט סובב סביב נשים ולכאורה ניתן היה להגיד שזה סרט המעצים את האשה. אולם כצופה קרה לי בדיוק הפוך, הסרט מציג את הנשים בצורה מגוחכת וגרוטסקית, עם קטנוניות מרירה. הן נמצאות על המסך ותופסות את כל המרקע, אולם הן שם רק בשביל לשרת את הגברים - בקפה ובמין (גם כשזוהר רוצה לקיים יחסי מין, הגבר משתלט עליה). משפט המפתח נמצא ברגע אחד בו רמה הקצינה מנסה לשכנע את בועז הקצין שיקבל אותה לתפקיד בו היא מעונינת. היא אומרת לו: "אתה לא מקבל אותי בגלל שאני אשה", טענה שעולה הרבה פעמים בכל מיני דיונים עם פמניסטיות. בועז מתעלם מטענתה ועונה בנון שאלנטיות מבטלת "זה לא זה. אנו מקבלים אשה לתפקיד...". בסופו של דבר, הניסיון לתפוס עמדות מפתח רק בגלל היותך אשה נדחה, ויחד עם זאת - את אשה והתמונת מראה שלך בסרט לא מצטיירת טוב.
טליה לביא היא מהדור במאיות העכשווי שמציף את הקולנוע הישראלי. קולנוע נשי, מתריס, בועט שמעניין אותי לדעת לאן יקח אותנו בשנים הקרובות. השילוב שעשתה בין קומדיה, סאטירה, ודרמה, השילוב של רגעי אימה המזכירים סרטים שהייתי רואה בנערותי (רחוב אלם?), המוזיקה המעולה, הדמויות המשעשעות, והדיאלוגים המעולים - כל אלו יוצרים פיסת אומנות נדירה. חבל רק שיש סצינה אחת ארוכה הכוללת עירום גברי המעיבה על הפיכת הסרט למושלם. עריכה יותר מוקפדת היתה חוסכת את זה מאיתנו.