לאחרונה קראתי מאמר מרתק של חוקר סוצולגיה ריצרד טיילור המנסה להגדיר
את הסיבות לתופעה שהוא מגדיר כ"מועקה של המודרניות". הוא מונה 3 סיבות,
שאני רוצה להתייחס ל-2 מהן, ומהן לצאת לסרטו המדהים של צארלי קאופמן "אנומליסה":
1) אנדיבדואליזם – סביב הקריסה של האידאולוגיות הגדולות, האידיאל של הפרט הלך
וגדל. אולם, הדאגה לרווחת הפרט ולזכויותיו השמה דגש על היחיד באופן בלעדי, יצרו
מצב שהאדם בתרבות שלנו נשאר בודד, מכונס בתוך עצמו, מנוכר לסביבה וחסר יכולת לצאת
כלפי האחר. 2) אינסטרומנטליזם – התפיסות הקפיטליסטיות השתלטו על השיח התרבותי,
והייעול מול תועלת נעשה השיקול הכמעט בלעדי לבחירות של האדם. בכך החברה נהפכה
להיות מאוד פונקציונלית, המודדת חפצים ואנשים אך ורק לפי השימוש בהם, לפי התרומה
הכלכלית לחברה (עיינו ערך הסרט "הון אנושי").
ישנם במאים גאונים המצליחים לתת ביטוי ומענה לשון לדור שלם. כזה היה
אורי זוהר למשל, שנזכרתי בו בסיום הצפייה בסרט של קאופמן. זוהר היה חלק מקבוצת "שבלול",
קבוצה ייחודית ששילבה הומור וכישרון נדיר ומתפרץ בבוהמה תל אביבית של שנות -60, ויחד
עם זאת הוא גם היה מבשר הקריסה של אותה בוהמה תל אביבית, חברה שאיבדה את המצפן
שלה, את המשמעות, ואת היכולת להיות אנשי מוסר. סרטו הכמעט האחרון "עיניים
גדולות" מציג גיבור הבוגד באשתו באופן קבע, מתנכר לחברו הטוב, ומגיע לשפל
מוסרי. זוהר תפס את הרגע. האידאלים של הציונות נשחקו, החברה נהפכה להיות חסרת
ערכים, והאדם נשאר בודד וגלמוד. אומללות אייפינו את סרטיו האחרונים של זוהר ותחושה
של חוסר מוצא ליוותה אותם. כזוהר בתקופתו, קאופמן מצליח לתפוס ולבטא תחושות של דור
שלם. הוא עושה את זה - בצורתו שלו ולאורך כל סרטיו – בהתייחסות לשיגעון,
לזיכרונות, לנרקסיזם, לגדלות ועוד, נושאים
הנוגעים במה שהגדרתי בתחילת המאמר: באינדבדואליזם ובפונקציונליות.
בסרט "אנומליסה" יש תחושת אנומליה. אי סדירות. הכל לא
נורמלי. גיבור הסרט הוא מייקל סטון, כותב ספר שיווק רב מכר, ושהייתו ללילה אחד
בעיר סינסינטי. בלילה זה הוא יפגוש את בלה, אקסית מיתולוגית שנטש לפני כעשור, וכן
יזמין לחדרו בחורה בשם ליסה שגם אותה ינטוש בסוף הסרט. למרות שהסרט עשוי בצורת
אנימציה (ועל כך בהמשך), זהו סרט מאוד מאוד ריאליסטי – שוטים ארוכים, דרמה איטית,
דיאלוגים יומיימים, והרבה מימיקה של הדמויות. דרך מייקל סטון, אנו מתוועדים לתודעה
של "מועקת המודרניות" – לכל האנשים יש מסכות המסמלות זיוף, יש אדם
המאונן מחוץ לחלון המלון ומסמל בדידות, לכל האנשים יש את אותו קול (אפילו לבני
משפחתו של מייקל) דבר המסמל שיעמום, חוסר חשק וחוסר חיות. סטון מתאכסן במלון הנקרא
"פרגולי" שישר מזכיר לנו את "דלוזיית פרגולי" – הפרעה פאראנויידית
שבה החולה חושב שאנשים שונים הם אותו אדם (ותודה לאתר סריטה על ההברקה הזו!), הגיבור
מנסה ליצור קשר אישי, מתאהב בצורה אינפנטילית בבחורה, מקיים איתה יחסי מין חסרי
רגש וחסרי כל חן (אולי לראשונה ממה שאני זוכר בהוליווד, מין כאן נראה דבר שעושים ללא
שום הילה וללא שום ארוטיקה). הבנות שהוא פוגש הן מ"אקרון", עיירה המוכרת
לכל אמריקאי כמקום הולדתו של לברון ג'יימס, אבל אין בהן שום דבר מן ההדר של הסלב.[i]
גם בחלומותיו אין מרגוע. גם שם הוא מטולטל מהומוסקסואל המפציר בו שישאר איתו,
מקשרי לקוחות שרק רוצים לנצל אותו, ומרעשים בלתי פוסקים. ההרגשה היא של מילכוד.
ללא שום יציאה.
קאופמן הוא גאון. הוא כתב את התסריטים של "להיות ג'ון
מולקוביץ" ושל "שמש נצחית בראש צלול". ואין ספק ש"אנומליסה"
איננו המובחר בסרטיו. אך בעיניי, קאופמן מתגלה בגאוניתו בסרט זה דווקא בגלל ההחלטה
שלו להשתמש באנימיציה. כשיצאתי מהסרט הדהדה אצלי בראש השאלה – למה? למה להשתמש
באנימציה בסרט שמאוד דומה בתכניו לסרט "אבודים בטוקיו" של סופיה קפולה?
והאם הבחירה באנימציה מוצדקת ואיננו מניפוליטיבית (שנצא מהסרט ונגיד וואו, איזה
מדהים השימוש באנימציה)?
נזכרתי בארי פולמן הישראלי ובסרטיו המיוחדים "וואלס עם
באשיר" ו"כנס הקונגרסים". ב-2 הסרטים, אנימציה היא לא תוצאה מקרית
או החלטה לבדר את הקהל. היא חלק מהותי מהתכנים של הסרטים: ב"וואלס" יש
עיסוק אינטנסיבי בפוסט טראומה והאנימציה עוזרת ומרפדת את החלקים הקשים והכואבים של
זיכרונות מלחמת לבנון. ב"כנס הקונגרסים" יש פער שלא ניתן לגישור בין
העולם הוירטואלי המדומיין והיפה לבין העולם המוחשי המציאותי והאלים. 2 הסרטים לא
היו יכולים להתקיים ללא האפשרות שהאנימיציה מעניקה לפולמן - אפשרות של ריכוך, של
מרחק מהאני עצמי שלו, האנימציה עוזרת לבמאי להתמודד עם הכאבים והזיכרונות הכי קשים
שלו ומרחיקים אותם ממנו.
באיזשהו מקום, אני מרגיש שהשימוש של קאופמן באנימציה איננו שונה
מהשימוש של פולמן באנימציה. לקאופמן המרגיש את הבדידות הקיומית המיוסרת אין אפשרות
לכתוב ולביים סרט על ה"המועקה של המודרניות" ללא אנימציה. בכך אני מרגיש
את גדולתו של "אנומליסה" – יש כאן טראומה של דור שלם. טראומה הבאה לידי
ביטוי אף בשמו של הסרט – אנומליסה, קרי, ליסה היא סטיית תקן. אדם מחפש אהבה, מחפש
משמעות. הוא מדמיין שאולי ימצא את זה באהבה ואולי בגעגוע, הוא מפנטז על הקול של מישהי
שתגאל אותו מייסורים, ובסוף גם זה הבל, גם זה לא עוזר, והוא חוזר ללא אפשרות
להיגאל, מגיע לביתו רק כדי לגלות בו מלא מכרים-זרים כולל אשתו וילדו, והוא מתיישב
בעייפות על מדרגות ביתו ומתייאש.
[i] בנאום שנשא לברון ג'יימס כשנבחר
לשחקן המצטיין של סדרת הגמר 2013 אמר "אני מאקרון, אני בכלל לא אמור להיות
כאן. אני מבורך". מי שנולד באקרון לא אמור לצאת ולהצליח. אם סינסינטי בסרט של
קאופמן היא עיר התעשייה המשעממת, אקרון היא העיירה המקבילה שלה. עיירה בה אדם נולד
ומת באותה קאסטה. לברון ג'יימס הוא החריג והיוצא מן הכלל המעיד על הכלל. וראו
בנאום שלו:
