בית לחם - ביקורת

בית לחם:

בית לחם הוא הצלחה קולנעית ישראלית והוא מצטרף בכך לכמות בלתי רגילה של סרטים איכותיים (ובמיוחד "מי מפחד מהזאב הרע", ו"6 פעמים") שיצאו השנה לאקרנים וגרפו שבחים ופרסים בינלאומיים. סודו של הסרט, לעניות דעתי, הוא ביכולת שלו לדבר בכמה רבדים ולעבור בין כמה סוגי ז'אנר. יש בו מימד של סרט אקשן הכולל בתוכו את אחד מסצנות המרדף הטובות שראיתי, בטח בישראלי (סצנת המצור סביב המחבל, הכוללת פריימים מדהימים וסאונד שנותן תחושה כאילו הייתי ממש בתוך המרדף), הוא גם מכיל דרמה בלתי רגילה ביחסי אב-בן, והוא גם יכול להיכנס לקטגוריית סרטי מאפיה (אגע בזה בהמשך). הדילוג הזה בין המימד הפוליטי-ביטחוני, לבין מותחן אקשן, ולבין הפסיכולוגי-אישי גרם לי כצופה לנוע עם העלילה בתוך איזה תחושת מערבולת נדירה, בערבוביה גדולה המקשה לעשות הפרדה אמיתית בין רבדי הסרט. בתור הוכחה לכך, אגיד שבסיום הסרט נפגשנו כמה חברים מחוץ לסינמה והחל דיון, כאשר חבר אחד טוען שהסרט בבירור היננו על עמדות פוליטיות בארץ ואילו חברה אחרת טוענת שהסרט הוא בכלל על קשרים בתוך המשפחה.

סנפור, הנער הצעיר, המשתף פעולה עם רזי מהמוסד, הוא בעיני גיבור הסרט, וכמו כל גיבור סרט הוא עובר תהליך בזהות שלו. מעל פני השטח אפשר להגיד שהוא משתנה בזהות הפוליטית מדינית שלו, אך מתחת לפני השטח מדובר על תהליך התבגרות שלו, תהליך הבולט כבר מראשיתו – "תירו עלי, אני מנהיג!" – ובא לידי ביטוי בכך שלאורך כל הסרט הוא מחפש שיסמכו עליו (רזי, אבא שלו, אח שלו, בדואי), הוא מנסה להפוך מילד למבוגר ואחראי, לצאת מן הצל של האח הגדול ולהיות מישהו ראוי בפני עצמו. תוך כדי, הוא מחפש גם דמות אב, מישהו שיסמוך עליו, מישהו שיאמין בו. באחד מסצינות הסרט, השוליות לכאורה אך המייצגות בעיני, רואים את סנפור נכנס עם נשק למסעדה ומבקש כסף מבעל המסעדה, כשברור לנו שזה כסף שהחמאס גובה עבור שירותיו. האחרון אומר לו "אז אתה כבר גדול?" במה שמסמל את השינוי שחל בסנפור.

הטרגדיה בחייו של סנפור ובחיפוש שלו אחר דמות אב, היא שהוא לא מוצא באף אחת מהדמויות סביבו דמות רלוונטית וכך אנו נעים עם סנפור כמטוטלת. הסרט מציג מתח מובנה בחברה הפלסטינאית והיהודית בין בגידה לאמון. כולם סומכים על כולם לרגע  אחד ובבד בבד מסוגלים לבגוד רגע לאחר מכן:

-          בדואי הורג את המשנה שלו כאשר הוא מגלה שהוא בגד ועבר לצד של הרשות הפלסטינאית

-          רזי משקר לבוס שלו ("מה קורה לזונה שמתחילה לגמור עם הלקוחות שלה").

-          סנפור בוגד בעם שלו, ובסוף גם ברזי.

-          באחת מהסצינות הקשות, אבא של סנפור אומר לבדואי שאם אכן יתברר שסנפור הוא מלשין, אזי הוא עצמו ישחט את הבן שלו.

לעיתים נדמה שהסרט "בית לחם" הוא בעצם המשך של ה"סנדק", או סרטי גנגסטרים\מאפיה אחרים, במובן שיש בו מימד המזכיר בצורה די גלויה את המתח של אמון-בגידה.

מבין כל הדברים שאהבתי בסרט, ראוי לציין את העריכה המיוחדת. בשביל שסרט כזה יצליח נדרש מהעורך לשמור על סדר כרונולוגי של השתלשלות האירועים, לא להציף ביותר מדי תתי סיפורים, ולתת רמזים על העומד לקרות רגע לפני שהם קורים. הזמן של הסרט (שעה וחצי) הוא גם בחירה נכונה של העורך – תפסת מרובה, לא תפסת. כמו כן, ישנם הרבה הקבלות בין סצינות שונות, הפורשות כר רחב יותר של התבוננות עבור הצופה בסרט בפעם השניה:

-          ברגע קולנועי יפה, שאולי קשה לשים לב אליו בצפיה ראשונית, הבמאי - שזהו לו סרט ביכורים -  מנכיח את אובדן הקשר בין סנפור לרזי על ידי כך שסנפור, ברגע כעס רגעי, מנפץ באמצעות אבן את הפלאפון שנתן לו רזי. הפלאפון כאן מסמל את הקשר שהיה בינהם וכבר אבד וחלף. האבן (אבן=אב+בן) היא אותה אבן שבסוף הסרט גם תנפץ סופית את הקשר שלהם (איזה סצינה קשה ואיכותית!).

-          יש הקבלה בין 2 סצינות, שוב לכאורה שוליות, אך מייצגות. סנפור שוכב במיטה בבית חולים ואומר לרזי – אל תעזוב אותי, תישאר איתי. בהמשך אלו אותם מילים שאבא של סנפור יגיד לסנפור עצמו.

-          סנפור ורזי חוטפים כדור באותו מקום בבטן.

אם בתחילת המאמר שלי טענתי שבסופו של דבר הסרט היווה עבורי סרט מותחן-פסיכולוגי, הרי עדיין לפתור אתכם בלי  להגיד כמה מילים על ההקשר המדיני ביטחוני לא ניתן. חבר שלי יוני אמר לי בסיום ההקרנה שתמיד צריך לבדוק ממתי מתחילים לספר סיפור, שאם אתה רוצה להבין את התפיסה של הבמאי ביצירה שלו, תלך לתחילה ותבדוק. הקשבתי לחברי הטוב ונזכרתי cדבריו המדויקים של ר' נחמן:

" אמר...מצינו שכל אחד מתחיל מן המקרא שלו כגון מה שמצינו שמר מפיק לה מזה המקרא ומר מאידך מקרא. כי כל אחד יש לו מקום שמשם מתחיל הלימוד והתורה שלו, וכפי אותה התחלה מזה המקרא, כן על פי סדר זה הולך כל התורה אצלו. והשני שמתחיל ממקרא אחר יש לו סדר אחר לפי ההתחלה שלו, כי כל אחד לפי התחלתו מאיזה מקום שהוא, כן משתנה והולך כל הסדר של התורה שלו. ואם היה זה התנא בא למקרא אחר של התנא השני, לא יוכל לקח משם כי כל אחד צריך רק לקבל ולקח ולהתחיל ממקום שלו" (חיי מוהרן, אות שמב)

ר' נחמן מלמד אותנו שהדיון בתלמוד מאיפה להתחיל לקרוא את התורה, איננו ויכוח סרק וסתמי. ההתחלה מלמדת אותנו מה נקודת הפתיחה של הסיפור, מהי גבולותיה, מה תוכנה. בכך שההתחלות שונות, הרי הסיפור ממילא יהיה שונה. אם תרצה להבין מה רצה המספר לספר, יגיד ר' נחמן, תפנה לתחילת הסיפור ושם כבר מונח עבורך המפתח.  

ואכן, יוני הצביע על כך שהסרט התחיל מפיגוע. יש הקשר. ישראל לא נמצאת סתם בשטחים ובבית לחם, אלא היא שם כדי להגן מפיגועים. אין סתם "כיבוש", אלא הכיבוש נועד בשביל מטרה הגיונית וביטחונית, להגן על תושבי מדינת ישראל. בסרטי :כיבוש" אחרים, שיצאו בעיקר בסוף העשור הקודם (בופור, לבנון וכו'), אין את ההקשר הזה. ישראל סתם נמצאת בלבנון ובשטחים, ללא שום מטרה מובנת ומוסברת.

אם יורשה לי, הייתי מעוניין להשוות סצנה אחת בין 2 סרטים – בית לחם וואלס עם בשיר – ולהביא את הסצנה הזו בתור דוגמה לעניין האמור למעלה. ב-2 הסרטים הצבא פוער חור ענק בקיר של בית על ידי רכב צבאי, אולם יש שוני אדיר בין 2 הסרטים לגבי הסצינה הזו: בבית לחם, הג'יפ נכנס ופורע חור ענק בקיר לאחר הפיגוע, בתור חיפוש ביטחוני רגיל וסטנדרטי בבית המחבל. זהו הליך הגיוני שהצופה הממוצע, אפילו לא הישראלי, יוכל להזדהות איתו ולהבין אותו.  לעומת זאת, גם ב"וואלס עם באשיר" אנו עדים לטנק הרוכב בפאתי ביירות וסתם כך פוגע בקיר בית ופורע גם הוא חור ענק בבטון, אולם שם בסרט אין שום הקשר, לא ברור למה ישראל נכנסה לביירות. החיילים מתעוררים בתחילת הסרט לסיוט מתמשך בפרדס מלא מחבלים וכלבים. אין לנו שום מידע איך הגיעו לשם ולמה הם שם, האם היו תנאים מקדימים לכניסתה של ישראל ללבנון, האם לבנון עשתה משהו לישראל, האם היא העיפה טילים על ישראל. פשוט לא ידוע.

לפיכך, נראה לי להגיד שלמרות מורכבות הסרט "בית לחם", ולמרות היותו נייטרלי בכך שאיננו בא לסקר את הסכסוך בפני עצמו, יהיה זה הוגן ונכון (בעקבות הדברים שרשמתי למעלה) שהסרט הזה בעצם מציג אמירה ציונית ישראלית, או לפחות תמונה מאוזנת ושקולה יותר של המציאות כאן בארץ, והרי זה חידוש גדול לקולנוע שלנו המציג לרוב את ישראל בצורה שלילית וביקורתית.

12 שנים של עבדות

12 שנים של עבדות:

לאחרונה מזדמן לי יותר ויותר לצאת מהקרנה בסינמה, להתרגש ממה שראיתי, ולשאול את עצמי – האם זה הסרט הטוב ביותר של השנה? האם כך נראה סרט המאסטרפיס של השנה האחרונה? זמן סיכומי שנה הגיע, מאחורינו פרסי גלובוס הזהב, וממש עוד רגע מגיע האוסקר. וגם אני נמצא בדילמות. ונדמה לי, שהסרט "12 שנים של עבדות" המבוסס על סיפור אמיתי, על אדם חופשי שנחטף ונמכר לעבדות במשך 12 שנים, ניצח ובגדול. זהו סרט השנה שלי.

אך זהו לא רק סרט השנה שלי אלא גם סרט הקשה של השנה שלי (יחד עם 6 פעמים הישראלי, שעליו יש להרחיב בזמן אחר). אם אתם נרתעים מלהיחשף לאלימות, הן ויזואלית והן כזו הבוקעת מעומק הרשע האנושי, תחשבו פעמיים האם לצפות בסרט הזה. לא זכור לי סרט בן שעתיים ורבע שבמשך כל הצפייה בו  הייתי דבוק לכסא, שפשוט לא הצלחתי לנשום, והאוויר בסינמטק נדמה היה לי כעומד וסטטי. בשלב מסוים, כשסצנה אחת זוועתית הסתיימה רק כדי לעבור לסצנה הזוועתית הבאה, הצלחתי איכשהו להוציא אוויר ולהיאנח. שותפתי לסרט שישבה לידי הסתכלה עלי ואמרה – כן, מסכימה איתך. גם מחיאות הכפיים בסיום הסרט, סימנו לי הפעם יותר מכל את הפורקן של הקהל למול הדחיסות והאינטנסיביות הזו.

אכן, האלימות בסרט נוכחת. סטיב מקווין הבמאי המוכשר (שעשה עוד 2 סרטים לא קלים לעיכול בעברו) לא עושה הנחות לצופי הסרט ומנגיש את העבדות קרוב קרוב לעינינו. אין שום אסתטיקה לאלימות ולביזוי האדם. כלומר, יש אסתטיקה צילומית – צילומים מדהימים של נופי דרום ארה"ב, שוטים ארוכים ומדוייקים, אך אין בזה שום רמז לאסתטיקת האלימות סטייל טרנטינו, אין בה שום הגכחה והקצנה. הייתי אומר שבדיוק הפוך מכך. מקווין בוחר לעשות את הסרט מאוד ריאליסטי, כואב, ישיר, נוגע. הוא בוחר לעשות קלוזאפים על פני המתקיף והמותקף ברגעים הקשים של הצלפות השוט, הוא לא מזיז את המצלמה (שוב, כפי שהיה עושה טרנטינו) כשהשפחה נאנסת, או כאשר אמא נקרעת מילדיה (באחד מהסצינות הקשות שהכרתי בקולנוע). העבדות מחלחלת אלינו פנימה, לא מרפה מאיתנו, המסך כמו בולע אותנו לתוכו ומכניס אותנו לתוך הסיטואציות הבלתי אפשריות.

הקלוזאפים נמשכים לא רק ברגעים הקשים אלא גם ברגעים המרגשים והיפיפיים בסרט ובעיקר בצילום ישיר לפנים של הגיבור. דוגמא לכך הוא הצילום בקטע הבא מהסרט, קטע שהזכיר לי את הקטע הפותח של "הערת שוליים" בכך שאפשר לזהות רגשות, ממש כמעט לגעת בהם דרך הפרצופים השונים שהגיבור מגלם. תראו ותגידו בעצמכם: איפה יש כעס, כאב, השלמה, געגוע, בקשה, פורקן, ועוד. וכל זה רק מסצינה של דקה:

http://www.youtube.com/watch?v=mAZhQQN758g

.

קלוזאפ אחר, לקראת סוף הסרט, לוקח אותי לנקודה הבאה. הגיבור בסצינה זו מביט ישירות אל המצלמה והמבט לפתע קופא ועוצר, כמו שואל הוא את הצופה: איפה אתה? גם כיום יש עבדות בעולם. מה אתה עושה כדי לעצור את הזוועה הזו? איך אתה שותק לנוכח העוולות הללו? הרבה ביקורות מהללים את הסרט בכך שהוא אחד מהחשובים כיום כי הוא מציג לנו מה היא עבדות בעבר ואיך נראתה וחשה. אך לפי דעתי, מקווין בחר את נושא הסרט ובחר לביים אותו כך לא רק למען פיסת זיכרון היסטורית אלא יהווה אבן בוחנת להווה ולמצב האנושי המסוגל להתאכזר לאחר ולחלש בצורה לא נתפסת ולא נקלטת. אין זה דוקומנטרי אלא יש כאן אקטיזם המציג את שאלת העבדות העולמית כשאלה קונקרטית וממשית.

לא יהיה זה מופרך להגיד שאנו עדים לגל עצום וחדש של סרטים העוסקים בנושא העבדות בארה"ב. בשנתיים האחרונות יצאו לאקרנים "העזרה", "לינקולן", "ג'אנגו", "המשרת", ועוד, והם בעצם עדות לכך שארה"ב של היום שואלת את עצמה שאלות קשות על זהותה, על עברה, ועל הצדק החברתי שנופפה בה את דגלה. ארה"ב, בה יש לראשונה נשיא שחור, מאמינה בעצמה ביכולת לפתוח פצעים ישנים ולהתבונן בהם. האם זהו עוד פרק במה שחוקרים מגדירים כ"אשמה לבנה", בה משתמשים אפרו-אמריקאים בעבר ההיסטורי שלהם בשביל לדחוף לקידמה ושוויון, ואף לעליונות על הלבנים? או שמא יש כאן באמת חרטה והתבוננות על הצדק? לא מזמן קראתי שבעקבות הסרט דרשו ארגונים אפריקאיים לקבל כספים על הנזק שנעשה להם בעבר. ומעניין אותי לראות כיצד המדיה של הקולנוע תשפיע על ההלך רוח האמריקאי בנושא זה.

לסיכום אציין, שכפי שקראתם לא פעם ולא פעמיים בבלוג שלי, ברוב המוחלט של הסרטים אני מחפש את המורכבות, את היכולת לראות מבעד מעשי התוקף את סיבת מעשיו ולהצליח להזדהות עם קונפליקט מכל היבטיו. ברוב המוחלט של הסרטים, כי בסרט דנן לא היה צורך בכך. טוב היה לי להזדהות עם העבד הקורבן בלי שום צורך להתנצל או להתגונן מול זה. ביחד עם המוזיקה הנהדרת (מנגינות שנמשכות לתוך סצנה עוקבת), הצילום המרהיב, פלאשבקים מתוך הסרט, משחק מעולה, וגם, כן - סיום אופטימי, הסרט הזה נמצא עמוק בתוכי וכנראה יישאר שם לעוד הרבה זמן.