12 שנים של עבדות

12 שנים של עבדות:

לאחרונה מזדמן לי יותר ויותר לצאת מהקרנה בסינמה, להתרגש ממה שראיתי, ולשאול את עצמי – האם זה הסרט הטוב ביותר של השנה? האם כך נראה סרט המאסטרפיס של השנה האחרונה? זמן סיכומי שנה הגיע, מאחורינו פרסי גלובוס הזהב, וממש עוד רגע מגיע האוסקר. וגם אני נמצא בדילמות. ונדמה לי, שהסרט "12 שנים של עבדות" המבוסס על סיפור אמיתי, על אדם חופשי שנחטף ונמכר לעבדות במשך 12 שנים, ניצח ובגדול. זהו סרט השנה שלי.

אך זהו לא רק סרט השנה שלי אלא גם סרט הקשה של השנה שלי (יחד עם 6 פעמים הישראלי, שעליו יש להרחיב בזמן אחר). אם אתם נרתעים מלהיחשף לאלימות, הן ויזואלית והן כזו הבוקעת מעומק הרשע האנושי, תחשבו פעמיים האם לצפות בסרט הזה. לא זכור לי סרט בן שעתיים ורבע שבמשך כל הצפייה בו  הייתי דבוק לכסא, שפשוט לא הצלחתי לנשום, והאוויר בסינמטק נדמה היה לי כעומד וסטטי. בשלב מסוים, כשסצנה אחת זוועתית הסתיימה רק כדי לעבור לסצנה הזוועתית הבאה, הצלחתי איכשהו להוציא אוויר ולהיאנח. שותפתי לסרט שישבה לידי הסתכלה עלי ואמרה – כן, מסכימה איתך. גם מחיאות הכפיים בסיום הסרט, סימנו לי הפעם יותר מכל את הפורקן של הקהל למול הדחיסות והאינטנסיביות הזו.

אכן, האלימות בסרט נוכחת. סטיב מקווין הבמאי המוכשר (שעשה עוד 2 סרטים לא קלים לעיכול בעברו) לא עושה הנחות לצופי הסרט ומנגיש את העבדות קרוב קרוב לעינינו. אין שום אסתטיקה לאלימות ולביזוי האדם. כלומר, יש אסתטיקה צילומית – צילומים מדהימים של נופי דרום ארה"ב, שוטים ארוכים ומדוייקים, אך אין בזה שום רמז לאסתטיקת האלימות סטייל טרנטינו, אין בה שום הגכחה והקצנה. הייתי אומר שבדיוק הפוך מכך. מקווין בוחר לעשות את הסרט מאוד ריאליסטי, כואב, ישיר, נוגע. הוא בוחר לעשות קלוזאפים על פני המתקיף והמותקף ברגעים הקשים של הצלפות השוט, הוא לא מזיז את המצלמה (שוב, כפי שהיה עושה טרנטינו) כשהשפחה נאנסת, או כאשר אמא נקרעת מילדיה (באחד מהסצינות הקשות שהכרתי בקולנוע). העבדות מחלחלת אלינו פנימה, לא מרפה מאיתנו, המסך כמו בולע אותנו לתוכו ומכניס אותנו לתוך הסיטואציות הבלתי אפשריות.

הקלוזאפים נמשכים לא רק ברגעים הקשים אלא גם ברגעים המרגשים והיפיפיים בסרט ובעיקר בצילום ישיר לפנים של הגיבור. דוגמא לכך הוא הצילום בקטע הבא מהסרט, קטע שהזכיר לי את הקטע הפותח של "הערת שוליים" בכך שאפשר לזהות רגשות, ממש כמעט לגעת בהם דרך הפרצופים השונים שהגיבור מגלם. תראו ותגידו בעצמכם: איפה יש כעס, כאב, השלמה, געגוע, בקשה, פורקן, ועוד. וכל זה רק מסצינה של דקה:

http://www.youtube.com/watch?v=mAZhQQN758g

.

קלוזאפ אחר, לקראת סוף הסרט, לוקח אותי לנקודה הבאה. הגיבור בסצינה זו מביט ישירות אל המצלמה והמבט לפתע קופא ועוצר, כמו שואל הוא את הצופה: איפה אתה? גם כיום יש עבדות בעולם. מה אתה עושה כדי לעצור את הזוועה הזו? איך אתה שותק לנוכח העוולות הללו? הרבה ביקורות מהללים את הסרט בכך שהוא אחד מהחשובים כיום כי הוא מציג לנו מה היא עבדות בעבר ואיך נראתה וחשה. אך לפי דעתי, מקווין בחר את נושא הסרט ובחר לביים אותו כך לא רק למען פיסת זיכרון היסטורית אלא יהווה אבן בוחנת להווה ולמצב האנושי המסוגל להתאכזר לאחר ולחלש בצורה לא נתפסת ולא נקלטת. אין זה דוקומנטרי אלא יש כאן אקטיזם המציג את שאלת העבדות העולמית כשאלה קונקרטית וממשית.

לא יהיה זה מופרך להגיד שאנו עדים לגל עצום וחדש של סרטים העוסקים בנושא העבדות בארה"ב. בשנתיים האחרונות יצאו לאקרנים "העזרה", "לינקולן", "ג'אנגו", "המשרת", ועוד, והם בעצם עדות לכך שארה"ב של היום שואלת את עצמה שאלות קשות על זהותה, על עברה, ועל הצדק החברתי שנופפה בה את דגלה. ארה"ב, בה יש לראשונה נשיא שחור, מאמינה בעצמה ביכולת לפתוח פצעים ישנים ולהתבונן בהם. האם זהו עוד פרק במה שחוקרים מגדירים כ"אשמה לבנה", בה משתמשים אפרו-אמריקאים בעבר ההיסטורי שלהם בשביל לדחוף לקידמה ושוויון, ואף לעליונות על הלבנים? או שמא יש כאן באמת חרטה והתבוננות על הצדק? לא מזמן קראתי שבעקבות הסרט דרשו ארגונים אפריקאיים לקבל כספים על הנזק שנעשה להם בעבר. ומעניין אותי לראות כיצד המדיה של הקולנוע תשפיע על ההלך רוח האמריקאי בנושא זה.

לסיכום אציין, שכפי שקראתם לא פעם ולא פעמיים בבלוג שלי, ברוב המוחלט של הסרטים אני מחפש את המורכבות, את היכולת לראות מבעד מעשי התוקף את סיבת מעשיו ולהצליח להזדהות עם קונפליקט מכל היבטיו. ברוב המוחלט של הסרטים, כי בסרט דנן לא היה צורך בכך. טוב היה לי להזדהות עם העבד הקורבן בלי שום צורך להתנצל או להתגונן מול זה. ביחד עם המוזיקה הנהדרת (מנגינות שנמשכות לתוך סצנה עוקבת), הצילום המרהיב, פלאשבקים מתוך הסרט, משחק מעולה, וגם, כן - סיום אופטימי, הסרט הזה נמצא עמוק בתוכי וכנראה יישאר שם לעוד הרבה זמן.