שתי וערב - על גאולת הפה

(לאימי, שבלי דעת, לימדה אותי לימוד גדול בעולם. תודה)

הכניסה למרחב של תיאטרון מאופיינת בעזיבת המוכר וידוע, בכניסה להנחות חדשות,  ובתחושת אופפת חלום. הצופה נכנס או שמא נזרק לתוך חלומו של הבמאי או הכירואגרף, המעצב את הבמה כרצונו בשביל לאפשר לרגשות הרצויים מבחינתו להתרחש.

ההצגה “שתי וערב” של ענבל דקל מתקיימת בתוך חדרון קטן בגלריית ברבור, מרכז אומנתי קטן בנחלאות. הבחירה בחדר זה מעולה ואכן מכניסה ישר את הצופה לתוך התחושה המרכזית העולה מן ההצגה והיא תחושת המחנק והדחיסות. השחקנים מסתובבים בתחילת ובמהלך ההופעה בתוך ריבוע בגודל של 3 על 3 מטר, ואינם מתייחסים לקהל המתאסף סביבם ומסביב לריבוע, כבתוך עולם שלהם נמצאים. הריבוע נותן את האפקט – בניגוד למעגל המסמל תנועתית, אופק, נשיות, וחום, הריבוע מעלה אסוציאציות צרות ומצמצמות, של קרירות ונוקשות.

אין זה רק התחושה בקומפוזיציה ההתחלתית אלא זהו נושא ההצגה כולה. במהלך ההצגה עולות תחושות אלו – המחנק, הסגירות, הצפיפות, החום שעולה מן החדר, תחושה של משהו תקוע וסתום, שרוצה לצאת ולהתפרץ אך איננו מסוגל, רצון לבקוע ולממש אך רצון מוגבל, גדור ומוגבל, הנתקע למול חומה בצורה נוקשה ולא מאפשרת. גם העובדה שהזמן קצר, דחוס ואינטנסיבי (12 דקות של הופעה) גורם לתחושה הזו להתעצם, אין הרבה זמן וצריך להספיק שמשהו אולי יקרה.

השחקנים מייצגים 2 דמויות די זהות עם הבדלים קטנים -  אחד עם נעליים והשני ללא נעליים; אחד עם חליפה והשני עם חולצה פשוטה; אחד מדבר בחלל החדר, השני נאלם אך מדבר עם גופו בתנועות חדות – נעים בתוך הריבוע ומנסים ליצור קשר עם העולם שמחוצו. הניסיון לצאת מן המרחב הסגור הוא ניסיון האנושי ליצור מגע וקשר עם הסובב, ליצור קשר מיוחל עם הזולת בתוך עולם מודרניסטי, או שמא פוסט מודרניסטי, עולם בורגני ועירוני. ניסיון לפרוק מועקה פנימית עם האחר ללא תיווך הפלאפון והפייסבוק, אלא באמצעות תקשורת ישירה. השחקן המדבר רואה פח אשפה בשכונה צפופה ומשאיר אותה למישהו אחר בעודו רוטן על החוסר אכפתיות בשכונה. הוא מדבר על הפופיק הגועש ושוצף, הפופיק שממנו יוצאים התחושות הכי חזקות שלנו, בו נמצאת האינטואיציה ובו מרגישים כל דבר שאוכלים ונושמים. השחקן השני באותו זמן מסתובב בריבוע, או יותר נכון בשולי הריבוע, קרוב לפס החונק ופונה לבחורה – אחת מהצופות בהצגה -  הצמודה לשולי הריבוע אך נמצאת מצידו השני : את יפה, הנעליים שלך יפות, הוא לוחש. מילה טובה הרי אמורה לפתוח שיחה. היא שותקת, נראה שמחייכת במבוכה, כפי המתחייב בקודים החברתיים הסטנדרטים, אך אינה נכנסת עימו פנימה. הניסיון שלו ליצור שיח כנה ופתוח נכשל והוא חוזר למרכז הריבוע בייאוש. הדמות הראשונה ממשיכה בשלה ומעלה רגעי געגועים עזים לחבר, חבר שהיה ואיננו עוד, נזכר בכיסופים בשדה רחב ויפה, הוא מצביע לאופק, נזכר במשהו שם, מצביע מעבר לקופסא שלו. געגועים אלו הם גם ניסיון שלו לצאת מן המיצר ומן ההוויה האכזרית, שוב ללא הצלחה. הדמות ה-2 נלחמת בגעגוע, הוא רוצה לבטא משהו – "מה זה משנה מה אומרים? העיקר אולי כבר להגיד משהו?" – מתמודד בינו לבין עצמו בין הרצון להיות בחברה, להיות כמו כולם, לדבר ככה סתם, לבין רצונו לדבר דיבורי אמת. הוא עולה בריקוד ובתנועה כלפי מעלה, בניסיון להשתחרר ולצאת מעצמו, ואז כשמגיע מעלה הוא קורס בפתאומיות לרצפה. כך שוב ושוב עולה ונעמד ולבסוף קורס לתוך עצמו ולרצפה הקרה, בעודו ממלל "איזה אידיט אני, איזה אידיוט אני".

מסתבר אט אט ש-2 הדמויות אינם 2 אנשים שונים, אלא מבטאים את אותו אדם עם 2 הפרצופים שבו – הפרצוף "החיצוני" של אדם המתפקד, החש אולי תחושות בלבול ואובדן, אך יש לו "נעליים" למציאות והוא אולי אף מצליח לצאת מביתו ואולי אף להיות שייך לקהילה ולחברה. באותו זמן, במקביל, יש גם את הפרצוף "הפנימי" שלו, הרוצה ליצור קשר אנושי וחם, לדבר דיבורי אמת, המרגיש לכוד בתוך עצמו ואיננו יודע איך לצאת מתוכו. 2 הדמויות הללו בסוף ההצגה מתלכדות למבט בוהה החוצה. התלבטתי רבות האם הן בוהות למראה ובעצם מביטות לפתע במבט רפלקטיבי כלפי עצמן, בהכירן בעובדה שהבדידות היא אחת ממצבי האנושות הבסיסיים, או שמא הן בוהות בקהל ומבקשות שהקהל יסחוף אותם החוצה או שלפחות יתן להם הגדרה פוזיטיבית חדשה ואחרת. לעיתים האני שלי מוגדר אך ורק על ידי הגדרתו של האחר, ואם אין אחר שיתן לי שם, אזי הקיום שלי נשאר לכוד ותקוע. במצב בהייה זה מסתיימת ההצגה והקהל, ואני בתוכו, יוצא מהאולם הקטן.

הייתי אומר שההצגה נוגעת במונח רחב שהחסידות הרבתה להתעסק בו – גאולת הפה. מהו אותו גאולת הפה ומה מונע את הפה מלדבר?

חשבתי להביא קטע מהרב קוק ואולי מהרב שגר שכתבו הרבה על נושא זה, אולם אין כמו הקטע הבא של ר' דויד גרוסמן מספרו הדקדוק הפנימי כדי לתאר את תקיעות הפה והפער בין הפנים לחוץ. בקטע יפהפה זה, צועד אהרון, גיבור הספר ונער מתבגר בעצמו, עם 2 חבריו הטובים (גדעון ויעלי) אשר מנהלים דיון בינם לבין עצמם, כשלפתע הוא מרגיש חזק את הפער ביניהם:

"הוא הלך ונמק. באיזה ביטחון שהם דיברו! באיזה התענגות של ותיקים ומנוסים, שמכירים היטב את כל חוקי המשא ומתן. אבל מדוע קשה לו כל כך להכריח את עצמו לבטא מילים כאלה, ערכים, עקרונות, חובות הפרט, מסגרת...

...איך הם צועקים אחד על השני, הירהר אהרון בשמץ של סיפוק. אם רק יצליח להפסיק לשתוק ככה. הוא חייב להכניס רגל למים. עוד חמישה צעדים יתחיל. בברוש הבא. אחרי הסיבוב. שוב ושוב בלע את רוקו, הניע שפתיו, נדם. איך ידבר. ממה יתחיל. הדברים שבתוכו נעשו בזמן האחרון, בבדידותו, כל כך פנימיים, כנראה, דבובים בדקדוק כה פרטי ונפתל, איך אפשר בכלל להוציא אותם החוצה, לאור. הוא כיחכח, ליעלע איזה מילמול, התאמן בשקט, בלב, ריקודם סאלוניים, חיפושיות הקצב, נוער הזהב, אבל מאס בכך וחדל עוד קודם שהגיעו הדברים לאוזניהם. מה יהיה. צעד לצידם בראש מורכן, דוחק בלשונו ברוגז את שן-החלב העיקשת שלו. לא דיבר אליהם ולא הקשיב להם, קשוב רק לילדה הטופפת בבגד-ריקוד שחור, הנגאלת בלי-הרף משום שבחר בה, שוב ושוב בחר בה, אבל מה על יעלי שבחוץ, ומה עם גדעון שבחוץ, ומי הוא באמת האהרון הזה, שבחוץ, ההולך לצידם, מניע כרגיל ידיים ורגליים וראש, איך הם לא מסתכלים ורואים לתוכו, ואיך הם לא מרגישים מה קורה לו. נסער ומרותח נגרר מאחוריהם, הוא יזכה בטוטו וילמד לנגן באקדמיה למוסיקה, הוא ינגן ליעלי בגיטרה שלו, היא תרקוד לפי הנגינה שלו, אצבעותיו פרטו באוויר, וגם גדעון יהיה שם, כמובן, הוא יכניס גם אותו פנימה למקום החדש, את גדעון הקטן, עם העיניים הירוקות, הבורקות בסקרנות, ועם הקול הדק, העירני, ועם החיוך החם אל אהרון, הם כרתו פעם ברית עולם במערה, ממלמל אהרון בתוכו, להזכיר לגדעון הפנימי שלו, ובכל זאת נשאלת השאלה מה המחיר שעליו לשלם כדי להימצא כעת איתם, שם בחוץ, בזיוף, מה העונש על מעשה בגידה שכזה, שפתיו נעו, פרצופו התקמט בהבעות של זעף וטענה, ומעליו נסגרו ערבות קפואות, שוממות, איך יוכל לצאת, ומה יהיה אם יצליח אי-פעם לצאת, מי יישאר בפנים, מי יופקר שם לנצח, הרי זה הוא, הוא עצמו שיופקר, ושוב חזר בשפתיו כתוכי על המילים של גדעון, דור הטרנזיסטור, דור היה-יה, מה לזה ולדברים שהוא בתוכו, ואולי כבר, מי יודע, אולי כבר אין לו בכלל חיים וקיום במקום אחר, בחוץ, חכו לי, צעק, מה אתם רצים ככה, מה תפסתם קצב, אפילו דיבור פשוט מפיו נשמע פתאום באוזניו כתרגום גרוע, לא נאמן לעצמו. חשק את שפתיו ומיהר אחריהם..." (הדקדוק הפנימי, ע' 233)

אולי החוסר יכולת לדבר קשורה לאוטנטיות האינסופית של האדם בעומדו מול כוחות חייו. הוגי דעות רבים השאירו כתבים שלמים על בדידותם במקור נשמתם: ר' נחמן היה אומר שאין אדם יכול לספר דבר מאדם לאדם ומרגע לרגע, והרב קוק הזכיר לא פעם אחת שאין נשמה אחת יכולה בכלל להכיר בנשמה אחרת. זהו סיפור אנושי של בדידות, בה כל אדם חווה את עצמו ואת האינסוף שבו בצורה מלאה ואמיתית, ואין הוא יכול לשתף את זולתו במקום זה. כל שיתוף נועד להיות בגידה, זליגה החוצה של משהו לא אוטנטי, זיוף כפי שציין גרוסמן, בהכרח יש משבר במעבר בין הפנים של האדם לבין ההתבטאות שלו, ותיהי התבטאות זו הכי נקיה והכי טהורה, משבר הגורם לאדם הנאמן לעצמו פשוט לשמור את עצמו בתוכו.

אם כך, איך ומהי אותה גאולת הפה? איך מצליחים לצאת מן המצר האנושי הזה?

נדמה לי, שגאולת הפה היא רגע של נשיאת חן, שקשה מאוד לתפוס ולהגדיר, שלא תמיד תלויה בנסיבות סביבתיים אלא בטיימינג נכון, ברגע של השראה, בראיית האחר והטוב שבו מעבר למה שהוא עושה או לא עושה. זהו הרגע בו לא רק הפה מדבר, אלא הלב מדבר (כמו בשירו של אביתר בנאי "כמו פקק תנועה...הלב מדבר.."), זהו הרגע בו יש לפתע מבט למבט, מבט של חמלה והבנה, ויכולת לראות פנימה את הזולת. לעיתים רגע זה יאופיין באיזה סוד שטותי שהיה נסתר וכמוס זמן רב ( סיפרה לי מישהי שהיה לה אחיין שהתגלח לראשונה ואף אחד במשפחתה לא דיבר איתו על זה, עד שפשוט היא זרקה לו איזה מילת עידוד צינית ששברה את הקרח), לעיתים היא תאופיין ביכולת להגיד את רחשי הלב הכמוסים (תפילה מקרית, רגע אינטימי עם אהובה), להגיד תודה (הרב מנחם היה אומר שבסוף בסוף הכל מסתכם לאמירת תודה אחת), לראות טוב באחר, ולהגיד אני נזקק, אני תלוי. זהו אותו רגע בו שב הלב להיות בין אבות לבנים, בין איש לאשה, בין חברים טובים, בו מסוגלים להגיד דברי אהבה פשוטים.

אלו אינם רגעים רבים בחיים, שכן נשיאת חן איננה באה מרצון או מפועל ידינו כזה או אחר, זה יותר רגע שמגיע מלמעלה, רגע שבא מהכתר, מרצון עליון, רגע שאי אפשר לתפוס בדיוק. אך כמו אבן הנזרקת לתוך בריכה קטנה ויוצרת אדוות גדולות בתחילה ואז דקיקות יותר ויותר, אני מאמין שרגעים אלו יכולים ליצור אפקט רחב יותר היכול להשפיע הרבה מעבר לאותה נשיאת חן זמנית.

כולי תפילה שבימי החגים האלו, אצליח ונצליח ליצור בסביבה הקרובה אלינו אווירה של קירוב הלב, אווירה בו הפנים והחוץ לא יהיו גדולים מדי, סביבה בה תפילה וצעקה מפנים יכולה להשתמע, בה האדם מולנו יכול להשמיע את קולו ודיבורו בלי התנצלות ובלי הצטדקות. ואז אז הקול הפנימי יצא ויבקע וישבור שערי שמים ואו אז תיהיה שנה טובה לכולנו.