בשנת 1975 יצא בוב דילן לסיבוב הופעות אחרי 7 שנים של העידרות. בכל הופעותיו בסיבוב זה, היה לבוש באותו אופן - כובע Baron ומסיכת צבע לפניו. בסרט שיצא לאחרונה על הסיבוב הופעות זה, עלתה טענה תפקידה בפשט זה להסתיר ולהישאר עלום, אך מעבר לכך, עזרה לדילן להיות בהתחדשות, בתנועה, במשחקיות. בהבנה שאני זה לא רק אני, והאני שלי הוא הסוד הנעלם שאנחנו בחיפוש אחריו. התחפושת עינינה החיפוש, וזהו חיפוש אינסופי, שלעולם לא נגמר, שכן הבפנים שלנו הוא אינסופי.
אותו משפט, כמעט מילה במילה, נאמר בסרט על זמר יהודי נוסף שפעל במקביל לדילן בעשורים האחרונים ונפטר לאחרונה, הלא זהו ליאונרד כהן. הסרט שצירו סובב סביב סיפור האהבה הלא ממומש בין ליאונרד לבין המוזה שלו, מריאן, בשנות ה-60 באי הידרה ביוון, מעלה את אותה נקודה - אי אפשר היה לגעת בליאונרד באמת. תמיד היה שם איזה נקודה אפלה, נסתרת, שהיתה לעיתים שוקעת ומוציאה משם את העדינות שבמילים, את החיסרון שבחושך, את הכאב ואת האובדן. ליאונרד, ללא מסיכה, היה בלתי מושג כי תמיד היה בחיפוש, בגעגוע, בתנועה. בסרט ליאונרד אומר, שאולי היה זה מעשה אנוכי ואולי גם הישרדותי, אבל הבריחה התמידית אפשרה לו להגיע להיות הוא עצמו, אפשרה לו להמשיך לחפש.
חשבתי על הדברים הללו בסיום ההקרנת הסרט "הברך" של נדב לפיד, שלפני הכל ובעיקר, הוא סרט המאפשר הצצה לעולם הפנימי, והמטורף יש לציין, של הבמאי עצמו. המשפט שעלה לי ישר היה "מי שאמר עלי שנשמתי קרועה, יפה אמר" שכן מהסרט משתקף שנדב הבמאי, כמו גיבור הסרט, י', שהוא במאי והוא כמין דמות אוטוביוגרפית של נדב, נמצא במקום של חיפוש וקריעה במציאות חייו. הוא קרוע בין ברלין לתל אביב, ובהקבלה - בין תל אביב לבין הערבה. הוא קרוע בין האסתיקה הצורנית היפה והמושלמת, לבין אקסטזה תשוקתית ופראית ולא מתחשבת, בין מאצואיזם גברי לבין עדינות נשית, בין שבטיות ישראלית לבין אינדבדואליזם אירופאי. אפשר להגיד שהסרט הזה הוא טקסט של הבמאי לדבר על מה שהוא עושה, לתת הסבר למעשיו, ויותר מהכל לתת פשר, תיקוף וטיפול לנפשו הוא עצמו.
הסרט הינו על במאי הנקרא י' (ועוד נשוב לשם זה) הנמצא באמצע סט הצילומים לסרטו החדש הנקרא "הברך", שהוא סרט על הברך של פעילה פלסטינית, עהד תמימי, ועליה אמר סמוטריץ שראוי היה שירו על ברכיה. באמצע הצילומים אשר מתקיימים בתל אביב הגשומה, עולה י' על טיסה לערבה כדי להגיע להקרנה של סרטו שזכה בפסטיבל ברלין (הערת שוליים - נדב לפיד זכה על "מילים נפרדות" בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין). בהגיעו לספיר, המושב בו הוא מתאכסן, הוא פוגש את יהלום, נציגת הממסד או יותר נכון "סגנית מנהלת אגף הספריות במשרד התרבות". יהלום מבקשת מי' לחתום על כך שהשיחה איתו לא תגלוש לפרובקציות, קרי שהוא ידבר אך ורק על נושאים שהממסד קבע, כגון "ציונות, הגיוון בחברה הישראלית, ירושלים" וכו' וכו'. הסרט מתעכב על היחסים המורכבים של י' עם יהלום, כלומר עם הממסד. אבל יהלום היא לא רק מייצגת הממסד אלא גם את הקהל הצופה בסרטיו, שכן יהלום דואגת להזכיר כמה היא מעריצה את סרטיו וחושבת שהם מדהימים.
נדב לפיד הוא אמן ווירטואז, וכמו ליאונרד ודילן דואג לגלות טפח ולכסות טפחיים. לבנות רבדים על גבי רבדים בסרט. ואליהם ארצה להתחייחס:
הפן האסטתי - קולנוע אומנותי, בניגוד לקולנוע בידורי, לא יאכיל את צופיו בכפית ויעביר מסרים באופן מפורש. השימוש של סמלים בסרטיו של לפיד בדיוק נועדו לכך, למשל פירות רקובים שרואים בערבה, או כל השימוש בנוף, בשקיעה. המוזיקה בסרטיו נועדה לחבר רגשית את הצופה, אך גם מצליחה להוציא את הגיבורים מאיזה פורמליות אדישה. שבירת השפה הקולנועית יש יגידו. למשל, הגננת שמתחילה פתאום לרקוד ולצאת פתאום מהמסיכה שלה, החיילים המצואיסטים הרוקדים וגוחנים זה על זה. או למשל: הרגעים הללו שהמצלמה זזה באטרף מצד לצד, כאילו הגיבור מקשיב ליהלום, אך בעצם הוא טורדני, אובססיבי, ללא סבלנות. זריקה של צבע או מים על קיר בחדר נקי ומסודר, הדברים צורמים בעולם שלנו, הדברים לא תמיד הולכים בצורה חלקה, אסטית, נקיה. יש ניסיון לשמוע את השקט, כמו הניסיון בסרט אחר ומדהים שראיתי השנה, צלילי המטאל, אבל בפועל, העולם חורק, יש באגים, הדברים הם לא בדיוק כפי שהם נראים מבחוץ.
הניסיון הזה של י' לתפוס רגע מושלם עבור אמא שלו, הוא אותו הניסיון של קאנט להגדיר את "הדבר כשלעצמו", במנותק מההופעה שלו, וניסיון זה נידון לכישלון בעולם פוסט פוסט מודרני שלנו. בסרט "הגננת" יש ילד בשם יואב (לא מפתיע, כל גיבוריו של לפיד הם יואב) הכותב שירים באופן מדהים, ורק הגננת שלו מבינה את העילוי הזה. היא חוטפת אותו ומגיעה למצב של עימות עם המשטרה על מנת להביא את העילוי הזה לידי ביטוי.
ומהו קולנוע (או אומנות בכלל, בכללה שירה), יגיד לפיד, אם לא ניסיון לתפוס רגע אחד, לזקק אותו מכל הרגעים שלפני ואחרי, ולהנכיח את הרגע הזה בחיי הנצח? רבי נחמן אומר שאולי רק פעם בחיים אדם מצליח להגיד תפילה, או דיבור, שהוא אמת לאמיתה. וכל הרגעים שלפני ואחרי הם כמין הבל לרגע הזה. אולם, הניסיון הזה נכשל, ויש מחירים מוסריים ואישיים שמשלמים בדרך להגיע למצב זה.
האדמה - בסצינת הסיום של הסרט רואים את י' שב במטוס לתל אביב, ומצלם את הנוף המשתקף מתוך חלון המטוס עבור אמא שלו, נוף של ארץ ישראל מלמעלה. הקשר בין אמא לבין אדמה הוא קשר ידוע ואין צורך להרחיב עליו במילים, אולם פה הוא תופס מקום יותר משמעותי, שכן אמו של נדב לפיד, עדה לפיד, תסריטאית מוכרת, שנפטרה לפני כשנה-שנתיים נמצאת ברקע הדברים. י' אומר בסרט ליהלום, שהוא לא כמוהה, הוא מגיע ממשפחה מיוחסת של תסריטאים, הוא נולד עם זה בדם (לא זוכר בדיוק את הציטוט). האם י' שמח בכך? האם הוא בונה את דרכו במנותק ממנה או שהוא ממשיך את דרך הוריו? י' הוא כמין עילוי בעצמו, כמו אולי לפיד, וכמו יואב בסרטו "הגננת". אך מה היחס שלו לציפיות ממנו ולדרך שהוא בוחר? ברור בסרט מדוע יהלום הזמינה את י' להציג את סרטו בערבה, אך לא ברור מדוע י' בחר להגיע ממרומי האקדמיה האטליטסטית האירופאית למקום קטן כמו ספיר בערבה. מה מושך את י' לשם? או בהקבלה, מהי האדמה והארץ עבור לפיד שהכריז לאחרונה שהוא עוזב את הארץ, אך בסרט י' מייבב (לא בטוח באותנטיות) שהוא שונא את האדמה הזו אך לא יכול להתנתק ממנה והוא והיא נידונו לחיות ביחד. האם י' מחפש הכרה במקום שבו הוא נולד? האם לפיד מחפש הכרה בישראל, כאשר יש לו כבר הכרה יותר רחבה במישור הבינלאומי? י' יוצא לסיבוב הליכה לראות את האגם הנהדר בלב המדבר (הי הי, משהו קר בלב מדבר...), ובהגיעו לשם הוא משתין במעגל, ליצור לעצמו טריטוריה. הוא כובש את הקרקע כלומר מסמן שהוא בא מבחוץ ונדרש באופן מילטנטי לכבוש את המקום. הוא לא שייך באמת לפה ואין לו היסטוריה עם המקום. אך האם אין בכך גם אמירה לגבי המשפחה שלו ומהמקום המשפחתי ממנו הוא בא? כמו אומר, אני בונה לעצמאי מסלול חיים משל עצמי ואני לא רק הילד המשתקף מתוך הסרט של אבא שלו.
הממסד - במשך כל הסרט, י' ויהלום מתפלרטטים זה עם זה. אין בינהם שום מגע פיזי או מיני, אך משיכה ותשוקה חזקה נמצאים גם נמצאים, הסרטים של י' הם פרובקטיבים לכאורה, והיה צפוי שנציגת הממסד לא תזמין אותו להקרנה בערבה, שהוא כאמור מקום פרובציונלי, שבטי (רק המשפחה של יהלום מגיעה להקרנה). ועדיין, היא הזמינה אותו והיא כל הזמן מתקרבת אליו ומנסה להגדיר אותו - אתה הלום קרב, זה קשור להוריך, אתה האיש הטוב בסיפור שבתוך הסיפור, וכו'. י' מעוניינת לנכס אותו, שיחתום על טופס הציוני, זה הכל, כדרך אגב, אך לא מוכנה לוותר עליו, להשתמש בשם שלו, להתאדר ביופי של סרטיו.
לפיד מצידו משחק עם הממסד. הסרטים שלו מלאים בזרות כלפי המדינה (ראו ערך "מילים נרדפות", שבו חייל בורח לפריז) אך גם תשוקה אדירה להיות מוכר במדינה (ראו ערך מילים נרדפות, שאותו חייל מחפש להיות מאבטח בשגרירות). כמו עם האדמה, הוא לא מצליח לברוח מהמקום ממנו הוא בא.
מי שיראה את הפשט של הסרט, יגיד בהחלטיות שהסרט הוא אנטי משרד התרבות ואנטי ישראל בכלל. הסצינה בה רואים חיילים רוקדים ריקוד אקזוטי, מתמרחים זה על זה, או הסצינה בה חיילות עם נשק רוקדות ומענטזות במבע מיני מביע עמדה אנטי מליטנטית מפורשת, מביע עמדה שהאומנות גוברת על האידאלים, שהאישי גובר על הלאומי, שהרי חיילים אמורים לעמוד זקוף ולא לזוז, הם תחת תפקיד מסוים, והגוף שלהם לא אמור להתבלט כפי שריקוד מחייב. יש כאן אמירה אנטי צהלית.
כמו כן, י' פורץ בשלב מסוים, לקראת סוף הסרט, בנאום זעם ובו הוא מביע תרעומת על מה שמשרד התרבות עושה, על איך שהמדינה מתייחסת לאומנות, על מה שהקהל רוצה ממנו. זהו אחד מרגעים החזקים של הסרט, וסוג של קליימקס רגשי חזק, שנראה שגם מטלטל את הצופה להבין שהממסד מתנכל לאנשים שחושבים ופועלים קצת אחרת, ולא מוכנים ליישר את ההדורים לפי החלטות המדינה.
אולם, זה רק מבט שטחי על הסרט (וכבר התייחס לכך דובדני בביקורת מופלאה:
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/bj00nvmfjk), שכן העניין פה מורכב יותר מכך. כי לא ברור האם הנאום זעם של י' היה כולו הצגה שלו בשביל להוציא הקלטה של יהלום, או שמא הוא באמת מאמין לכך. בסוף הסרט, אחות של יהלום, נרקיס, מלטפת את י' ומביאה אותו לבכי תמרורים באמירה שהוא טוב. "אתה טוב, אתה טוב", היא חוזרת ומשננת, מלטפת ואומרת. ויש הרגשה שהלב של י' נשבר שם, שמתחת לכל המעטפת של השנאה לממסד, יש פשוט לב שבור. לב שרוצה הכרה, לב שרוצה להביא את עצמו, שידעו שהוא טוב.
כמו כן, אם הסרט היה אנטי לאומי, הייתי מצפה שההזדהות שלי כצופה תיהיה חד משמעית עם י', דבר שלא קרה לי. י' מצטייר כאגו מניאק שעסוק רק עם עצמו, לא מעוניין להביא ילדים (ביטוי של אינדבדואליזם, הרואה את עצמו בלבד), שמוכן לרצוח את יהלום והעיקר שיתנו לו את שלו. גם בסיפור עם המוצב, י' אומר ליהלום במפורש - אני אולי הסמל, כלומר אני הוא האדם המקרבן ולאו דווקא הקורבן. אני אעשה מעשים לא מוסרים, לא אתיים, אך אעטף את זה יפה ביפה בעטיפה של ביקורת כלפי הממסד.
ופה אני מגיע לקטע הכי מעניין בעיניי - האישי פיסכולוגי. כפי שטענתי בהתחלה, הסרט הזה הוא מסע לתוך הראש המופרע של נדב לפיד, שמצוי בסכסוך פנימי תמידי מיהו ומה תפקידו כקולנוען וכמייצר אומנות. האם מה שהוא עושה זה אומנות גבוה או אומנות נמוכה. למי היא אמורה לפנות. למי היא שייכת. ובעצם לפיד שואל את עצמו למי הוא שייך - לאקדמיה או לקהל הרחב?
שכן, יהלום ונרקיס שתיהן שוכנות בתוך נדב לפיד. אפשר להגיד שלפיד הוא סוג של יהלום בעצמו. בדומה לגננת בסרטו הקודם, יהלום בסרט הנוכחי מנסה לשמור עליו מכל משמר ולשים אותו בתוך קופסא יפה, שלא בטעות ישרט. לא נוגעים ביהלום ולעולם יהיה לו משהו נוצץ אך גם משהו בודד. כמו י', לפיד נולד לתוך משפחה של תסריטאים, וכנראה כבר מגיל צעיר נועד לגדולות. ודבר זה משאיר צלקות. לא בכדי בסוף הסרט של י' יש תינוק (שברור שהוא קשור לנדב לפיד), חזרה למקום התמים, המשחקי, בלי הגדרות וציפיות ורצון ובלאגן. תמימות. דבר שאין אצל י' כלל וכלל או אצל לפיד.
ומצד שני, נרקיס. כי אם יש לי יהלום בפנים אך לא בטוח שאני מאמין לזה, אז אני גדל בתחושה של נרקסיזם, של רצון לרצות את כל העולם, להגדיל את עצמי כדי להוכיח. וכדי לעשות זאת, אני יכול לעשות מעשים לא מוסריים, להיות החייל המניאק במחלקה, או לרצוח את יהלום.
ובסוף הסרט, כמה יפה, נרקיס יוצאת מהקהל ומגלה כמה י' הוא טוב. הופכים את הנרקיסזם לאהבה פשוטה שאיננה תלויה בדבר, כמו קרליבך שהיה מעצים את הטוב בכל אדם. מתגלה לפתע שאין צורך לרצוח את היהלום שבי, אין צורך לשרוף את המועדון ואפשר להשאיר את הממסד על כנו. אפשר להפוך את נרקיס ל"אני טוב". והמגע, אוי המגע הזה, פתאום מישהו נוגע בי באמת, מלטף, אוהב (לא כמו המגע של החיילים, או האין מגע בין י' לבין יהלום). והנה מתברר שבזכות האהבה, היהלום שבי לא צריך למות, היהלום יכול להישאר, אני טוב אבל לא חייב להישאר בודד. אני טוב ואין שום צורך להסתיר את זה.
