Tuesday, March 28, 2017

מנצ'סטר ליד הים - ביקורת

לרוב אני מתחיל בביקורת שלי מהפרט אל הכלל, מהסיפור האישי והאינטימי לתמונת על הכללית. גם במקרה הזה, חשבתי להתחיל עם לי, האיש האומלל הזה, איוב מודרני, וממנו לצאת לסביבתו ומשם להגיע לארה"ב (ואולי אף לטראמפ). אבל הבדרך כלל שלי התמוטט ברגע שגיליתי 2 דברים מענינים:
1) האם ידעתם שמנסצטר על הים זה שם מקום בצפון מזרח ארה"ב?
2) האם ידעתם שמינאטונקה (או איך שאומרים את שם המקום הזה), זו עיירה בצפון ארה"ב שנמצאת בה גם החברה הפרטית הכי גדולה בארה"ב וגם החברה הציבורית הכי גדולה של מיניסוטה? ובנוסף השם שלה מורכב מהמילים "מני טנקה" שבאינדיאנית זה "המים הגדול"?
והנה לנו, סיפור הרקע המסופר כבדרך אגב, אך שופך אור רחב ומשמעותי על הסרט. הדודים של לי עוזבים למינאטוקה ואין לנו מושג מדוע. אולם, תצעדו איתי רגע במחשבה,האם אי אפשר לדמיין שהם עוזבים את האגם של ביתם כי האח והגיסה שלהם נפטרו, וכי המצב הכלכלי של אזורם לא כזה משגשג, ומעדיפים לעבור למינאטוקה, למקום שעדיין משמר את נוף מולדתם מבחינת המזג אוויר והשלג והאגם, אך מאפשר לחיות בחיים כלכליים יותר נוחים? 
וככה התגלגלנו לדבר הגדול יותר- הסיפור האמריקאי של עידן טראמפ במיקרו קוסמוס. אנשים שהם נוצרים אך אינם יודעים מה זה אומר (דיאלוג על היותם קתולים), אנשים לבנים ללא שום שחור בסביבתם, ואנשים עם בעיות כלכליות. הסרט הזה מתכתב והוא המשך ישיר לסרט שראינו בפורום הסרטים בביתי לפני כחודש, "נברסקה", שם אכן בולט הייצוג של "הצד האחורי" של ארה"ב, החיפוש אחר אב שיגאל את הדמות, שיתן פשר. החיפוש אחר עבודה ומשמעות תעסוקתית, השתיה המופרזת מתוך בהייה סתמית ואינסופית במסך שמשדר משחקי פוטבול. נשמע לכם מוכר מאיפשהו?

הרקע הזה משמש תפאורה מושלמת לסרט, אשר פורס לנו את דמויות התסריט בצורת עומק. אין כמעט אדם שנמצא בפריים של המצלמה שאין לנו ידיעה מי ומה הוא, ומהו מניעיו. חשבתי על זה בסצינת ההלוויה של האח, ג'ו. המצלמה מתעכבת על פניהם של כל השותפים - לי, ג'ורג' ואשתו, האקסית של לי ובעלה ותינוקה, הבן פטריק וחברים (וחברות!) שלו ועוד. כל דמות מרתקת ומענינת ואני כצופה יודע להגיד עליה הרבה. היה לי בולט ההבדל בין סצינת ההלוויה בסוף הסרט "קפטן פנטסטיק", שם גם רואים את כל בני משפחת הנפטרת אבל לא היתה לי שם תחושה של עומק לדמויות.  "מנצסטר על הים הוא הברקה של כתיבת תסריט ולדעתי צריך לזכות באוסקר על כך (דבר שקרה בסופו של דבר!) ממש כיף לכתוב עליו כי יש המון חומר...
הבחירה המענינת של הבמאי בסרט היא השימוש בהומור ובסוריאליזם, במה שנראה מאוד כסרט ריאליסטי. באתר סריטה (ממליץ לקרוא את הביקורת! http://srita.net/2016/11/29/analysing_manchester_by_the_sea/) כתבו שהומור הוא הכלי היחידי הנותן אפשרות להתמודד עם הכאב האנושי ועם הפירוק הנפשי שהדמויות עוברות. אני חולק על דבריהם, כי לפי דעתי יש כאן שימוש בצורה על מנת להבהיר משהו מהתוכן. אסביר:
בהרבה סצינות מתרחשות כל מיני "תקיעות" שטותיות: לא מצליחים להכניס את אשתו של לי לאמבולנס, פטריק לא מצליח להוריד את נעליו, פטריק לא מצליח להיכנס לרכב (ויש עוד). בנוסף לאלו, יש גם המון דיבורי סרק לא קשורים המזכירים את השיחות המלאות הומור שחור של האחים כהן. אלו וגם אלו מבטאים ונותנים תחושה שהכל תקוע, שהמרחב הכללי בהם הדמויות פועלות הוא מצומצם ובלתי מאפשר. אי אפשר לדבר, המילים לא יוצאות. לי יושב מול אשה נאה ומגמגם סתם דיבורים, לא מצליח לפתח SMALL TALK. גם שהוא פוגש את האקסית שלו והיא מצליחה ברגע של כנות להגיד משהו מהלב, הוא לא מסוגל להתמודד. לי הוא הגבר המובס הקלאסי של העידן שלנו. אין לו כלים לבטא את הטראומה שלו, למצוא נפש של אוהב שידבר איתו על מצוקותיו. שיוציא ממנו את התסכול של רגשות אשמה ובמיוחד את ההרגשה שהוא מת מהלך. הניסיון שלו להתאבד לאחר חקירתו אולי לא הצליח פיזית, אבל הצליח בהחלט אלגורית, ומאותו רגע הוא כבר לא באמת חי (מזכיר את הסצינה מ"התרסקות", שבו האיראני יורה סרק על הבחור המקסיקני, ולאחר מכן רואים אותו מתאבל על מעשהו). הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, כך הגמרא אומרת, ובמובן הזה - הוא באמת התאבד והוא הולך בעולם אנה ואנה ללא יכולת להוביל משהו בחייו (זהו עוד מוטיב שעולה בסרט, יכולת ההובלה)
אולם, עם כל המורכבות - והסרט איננו מציג את הHAPPY END ההוליודי הקלאסי, אלא משאיר את התקיעות ואת הקונפליקט על כנו  - עדיין, לי עובר תיקון מסוים. אנו רגיל לחשוב במונחים אבסולוטיים ומוחלטים, האם לי משתקם, מתחיל מחדש, בונה לעצמו משפחה וכדומה. אולם הסרט מניח תיקון קטן שהוא החלטתו של לי להפסיד. החלטתו לוותר ולהבין שהוא לא יכול לתקן הכל. הבנתו שהוא צריך לעזוב את פטריק, לשחרר אותו, להפסיק לנסות להיות אבא מחדש שלו, להפסיק לנסות לרצות את אחיו שהשאיר אותו עם הצוואה הזו, לשחרר את משפחתו בבית קברות, למכור את הספינה עם השם של אמא שלו, ולהבין שהודאה בתבוסה היא הדבר הנכון שניתן לעשות, והיא היא הניצחון. בסוף הסרט לי אומר לפטריק משהו בסיגנון הזה "אני לא יכול", ורק אז הוא מצליח - לראשונה בסרט! - לחבק אותו באמת. להכיל אותו. איש שעובד עם הידיים ומתקן דברים לאנשים אחרים, מצליח לראשונה להשתמש בהם ולחבק כמו שצריך, ועל ידי כך לתקן את עצמו ואולי גם קצת לתקן את החוויה לפטריק.
העניין הזה מכניס אותי גם לחודש אדר, שהוא בעיניי החודש של הלוזרים. אני לא יכול להרחיב בנושא כרגע (האצבעות כבר כואבות מהכתיבה!), רק אגיד שזה קשור לשעיר לעזעזאל, להרפייה מול הקב"ה, ליכולת לחיות גם בצל ובחושך, ועוד. וכבר אמרה ג'ניס ג'ופלין הגדולה - "freedom is just another word for nothing left to lose", שאין לך מה להפסיד יותר, שם מתחילה החירות האמיתית. 

No comments:

Post a Comment