ביקורת - סאלח, פה זה ארץ ישראל

האם מטרה מקדשת את האמצעים או שלא? עם השאלה הזו יצאתי מהקרנת הסרט "סאלח..." שמעלה לדיון נושא סופר חשוב, נושא כואב שיש בו השלכות עד לימינו.

דוד דרעי, תושב ירוחם ויליד המקום, במאי סרטים דוקומנטריים חברתיים, לקח את המצלמה שלו והחליט לעשות זום אין לתחילת היישוב של מקום היוולדו. ירוחם של אותם שנים היא עיירה נידחת של מספר מבנים בודדים בלב המדבר הגדול, על סף המכתש. אנחנו נמצאים בשנים של העליות הגדולות מאירופה ומארצות צפון אמריקה, וההנהגה מחליטה "ליישב את הדרום" ולשלוח חלק מן העולים לעיירה הקטנה. עד כאן נשמע הגיוני? לא בדיוק. חלקכם בטח מכירים את הסיפורים: העולים ממרוקו נשלחים לירוחם, והעולים מפולין נשלחים לרמת גן. העולים ממרוקו מקבלים דיור מטעם המדינה, אבל כזה שלא יכולים לרכוש אותו בסיום השימוש. העולים מפולין דווקא כן מקבלים. כך נוצר אי סימטרייה חברתית המשפיעה על החברה הישראלית עד היום הזה. כמובן, העולים ממרוקו נשלחים לקצה העולם ללא ידיעתם, אין להם אפשרות ליצור קשר עם קרוביהם שבאו לקבל אותם בנמל, ברדתם מהאוניות שהביאו אותם ארצה, מעלים אותם ישירות לאוטובוסים, ומביאים אותם לירוחם באמצע הלילה, בלי להבין לאן הגיעו. היו כאלו שסירבו והתנגדו לרדת מהאוטובוס, והסרט מציג סיפורים קורעי לב על הצורה בה השלטון התמודד עם "בעיה" זו.

הטענה של דוד דרעי היא שהקמת ירוחם היתה מלווה בגזענות ובאפליה, ולשם כך פנה לארכיונים שהיו עד כה מוסתרים מעיני הציבור, ושלף חומרים תיעודיים חשובים ומצמררים. אנו עדים לכך שבן גוריון ושריו היו מודעים היטב לכך שהעולים ממרוקו לא יהיו מוכנים לעיסקת חבילה של דיור בדרום, ולכן פעלו באופן אלים ואגרסיבי כלפיהם. שוטרים שלפו את התושבים מהאוטובוסים ו"זרקו" אותם ברחוב, נעשתה פניה לתושבים אחרים שיעלו לאוטובוס ויציגו מצג שווא שירוחם היא מקום נפלא לגור בו, וכדומה. הראיון עם אלישע אפרת, הגיאוגרף שהשתתף בישיבות הללו מוסיף גם תחושה ויזואלית של חוסר הצדק והבעיתיות שבה נקטה הממשלה באותם זמנים.

אך יחד עם זאת, סרט כידוע איננו רק כלי אינפורמטיבי המספר סיפור באופן נייטרלי, אלא הוא פרשנות המרחיבה את הסיפור ומעניקה לו צבעים חדשים. אין ספק שבמאי מוכשר כמו דוד דרעי יודע להשתמש באמצעים הקולנועיים שבידיו כדי לספר את הסיפור באופן שתואם את תפיסת עולמו, ומנסה לשכנע את הצופים הרתוקים למסך בתפיסה זו. ועל כך גם הביקורת שלי אשר הגיעה אפילו לשיאים בוויכוח קולני ברחבת הסינמטק בסיום הצפייה. הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה וישיבות "הפקידים" מוגשים לצופים עם טקטוק של המקלדת, דבר שמעלה אסוציאטיבית לפרוטוקולים של הנאצים בשליחת היהודים להשמדה. השימוש במילים של "יישוב מחדש", טרנספורט, העברה מוכרים לנו גם מתקופת השואה, והצילום והמיקוד בעיניי אלישע אפרת, עיניים גדולות ומפחידות, ישר זורקות אותנו לפקידים סטייל אייכמן ומזכירות לנו את שאלת "הבנאליות של הרוע".

אני מעריך מאוד את עבודתו של דוד דרעי, ולפיכך קשה לי להאמין שאין כאן עבודת עריכה מדהימה שבאה לעשות לצופה מניפולציה רגשית משמעותית, ובעצם לקשר לו – גם אם לא באופן מודע – בין סיפור ירוחם והמשלוחים לירוחם לבין סיפור רחב יותר של השואה והטרנספורטים. לפי הבמאי, הבנאליות היא אותה בנאליות, והרוע הוא רוע באשר הוא רוע. ב-2 המקרים היתה גזענות, חוסר ראייה של האדם, ופשוט העבירו אנשים ממקום למקום.

רגע. האם הרגע השוונו בין השואה ליישובה של ירוחם? האם בשביל לייצר אצל הצופה הרגשה של זעזוע, מותר לי להשתמש בכל כלי ובכל אמצעי? והרי ברור לכולם, שהרכבות של אייכמן הובילו את היהודים להשמדה, והרכבות של בן גוריון הובילו ליישוב בדרום מדינת ישראל. אלא שיש כאן השוואה בין גזענות. אך האם הסיפור בירוחם הוא אך ורק גזענות? אינני אומר שלא היה בו מרכיב גזענות, אך ברור שהסיפור הוא רחב יותר. מדובר היה באוכלוסייה חלשה שהיה קל יותר להעביר אותה לדרום. השיקולים לא היו רק צבע עור, המרוקאיים באותה עת (והיום?) היו נטולי כוח פוליטי, ללא קשרים בעיתונות, ומבחינה כלכלית לא שפר גורלם. כך שלא היה כאן אך ורק סיבה גזענית. היתה גם, אבל לא רק.

והאם בכך שדוד דרעי לא עושה הפרדה בין גזענות פרופר, למורכבות היסטורית (שהרי היה צורך להעביר עולים לדרום בכל מקרה), האם הוא לא יוצר מצב שבו כל רוע הוא סימטרי ושווה ובכך גורם לעוול היסטורי? בוא ניקח למשל את נושא ההטרדות המיניות. האם ביום שהעוזרת בית של שרה נתניהו התלוננה (ואינני נכנס בכלל לשאלה האם שרה בסדר או לא, זה לא ממין העניין) על כך ששרה עשתה לה "הטרדה מינית" כי השפילה אותה, האם לא הפסדנו את כל המאבק החשוב והצודק של חשיפת הטרדות מיניות בציבור? לטענתי, ברגע שאין הפרדה בין עוול לעוול, בין חוסר צדק לחוסר צדק, אנחנו מפסידים את הכל ושופכים את התינוק עם האמבטיה. אם איננו יודעים להפריד בין הסיפור של ירוחם לבין סיפורים מהעבר הלא רחוק של היהודים, איבדנו את הלקח החברתי והמאבק החברתי (הצודק בעיניי) שיש ללמוד מתוך האופן בו יישבו יהודים בירוחם.