למלא את החלל - ביקורת

בניגוד להרבה סרטים על העדה החרדית, אשר מנסים להציץ בעולמם השונה וה"אחר" של  החרדים מבעד לעיניים חילוניות, מציצניות ואפילו קצת מתנשאות, מבט הגורם לחרדים להיראות מיושנים, לא אנושיים, אנשים המנוהלים על ידי רבנים קשוחי לב, הסרט "למלא את החלל" נעשה על ידי חרדיה בהווה, עובדה הגורמת להציג את החרדי לא כה"אחר" האולטמיטיבי אלא כיצור אנושי, מלא בהתלבטויות, בדילמות פנימיות וקהילתיות, ומשאיר את הדמויות (ואותנו - את הקהל הצופים - איתם) משתוממים מאכזריות הגורל ומהחיים במציאות היום יומיות.
באמת, אין כמו שם של הסרט כדי לגלות לנו את הצפון בתוכו". למלא את החלל". זהו החלל הפנוי של ר' נחמן, החלל שאי אפשר בו לשאול שאלות שכן בחלל זה הקב"ה לא נמצא. זהו חלל של הבאגים הכי הכי אימננטיים בעולם. שאלות כגון "צדיק ורע לו", בחירה וידיעה, מהות הרוע בעולם, ואף יסוד המוות, כל אלו שאלות שנוכחות בצורה מובנית בעולמנו ולעולם ישארו סתומים. על כאלו אומר ר' נחמן:

וּבֶאֱמֶת אִי אֶפְשָׁר לְיַשֵּׁב אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת
כִּי אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁל אֶפִּיקוֹרְסִית הַזּאת, בָּאִים מֵחָלָל הַפָּנוּי
אֲשֶׁר שָׁם בְּתוֹך הֶחָלָל הַפָּנוּי אֵין שָׁם אֱלקוּת כִּבְיָכוֹל
וְעַל כֵּן אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת הַבָּאִים מִשָּׁם, מִבְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי
אִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אפֶן לִמְצא לָהֶם תְּשׁוּבָה הַיְנוּ לִמְצא שָׁם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך
כִּי אִלּוּ הָיָה. מוֹצֵא שָׁם גַּם כֵּן אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך
אִם כֵּן לא הָיָה פָּנוּי, וְהָיָה הַכּל אֵין סוֹף כַּנַּ"ל
וְעַל כֵּן עַל הָאֶפִּיקוֹרְסִית הַזּאת, נֶאֱמַר: "כָּל בָּאֶיהָ לא יְשׁוּבוּן"
כִּי אֵין שׁוּם תְּשׁוּבָה עַל הָאֶפִּיקוֹרְסִית הַזּאת
מֵאַחַר שֶׁבָּא מֵחָלָל הַפָּנוּי שֶׁמִּשָּׁם צִמְצֵם אֱלקוּתוֹ כִּבְיָכוֹל...

היה קל להגיד שהסרט "למלא את החלל" מדבר על מאבק בין קולו של היחיד בחברה הומוגנית ואחידה. הרי זה רובד שברור שקיים בסרט מעצם טבעו, סרט המתעסק בבחירה של אינדבדואלים בתוך קהילה בעלת קודים התנהגותיים קשים ונוקשים. אך אם זה היה כך, הסרט היה נשאר בנאלי ומשעמם, וגם ממצה את עצמו בדקה ה-5 של הצפייה בו. לפי דעתי, הרובד העמוק של הסרט הוא הקונפלקט התיאולוגי - האדם מול הגורל שלו. שירה, דמות הגיבורה בסרט, עומדת אילמת וכואבת מול הגורל שנגזר עליה. היא מעוניינת להתחתן עם בחור שהיא מאוהבת בו, אך לאור הנסיבות, היא צריכה לעבור סוג של ייבום עבור אחותה שנפטרה בדמי ימיה. היא מושלכת מצד לצד, בחוסר אונים ובהבנה שאין לה את התשובות. באחד מרגעי השיא של הסרט, רואים את שירה שוכבת במיטתה ומתפללת לאלוהים שיעזור לה רק לקום. רק לחיות. והמילים שלה טומנות בתוכן את הסוד הברסלבי הגדול לקריאת המציאות ולאלוקות, סוד הדוגל בכך שיש רמזים בדרך (כמו שאומר לה יוחאי באחד מהסצינות), והאדם צריך ונדרש לתת פשר לרמזים שביסודם נועדו לקרב אותו לה' יתברך, שכן לפי ר' נחמן "כל התרחקות הינה רק התקרבות".
מה איפוא מציע לנו ר' נחמן בעומדנו מול החלל הפנוי? איך ניתן לגבור על החלל הפנוי הזה? בתורה ס"ד בליקוטי מוהרן הוא ממשיך ואומר:

1) שתיקה -
"וּכְמוֹ כֵן אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת וְהַמְּבוּכוֹת שֶׁבָּאִים מֵחָלָל הַפָּנוּי
שֶׁאֵין שָׁם דִּבּוּר וְלא שֵׂכֶל כַּנַּ"ל
עַל כֵּן הֵם בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה
וְצָרִיך רַק לְהַאֲמִין וְלִשְׁתּק שָׁם"

2) ניגון -
"וְעַל כֵּן עַל יְדֵי נִגּוּן שֶׁל הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת משֶׁה כַּנַּ"ל
עַל יְדֵי זֶה עוֹלִים וְיוֹצְאִים כָּל הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁנָּפְלוּ בְּתוֹך הָאֶפִּיקוֹרְסִית הַזּאת שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי
כִּי נִגּוּנוֹ הוּא בִּבְחִינוֹת 'ראשׁ אֱמוּנָה'
הַיְנוּ אֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה עַל הַכּל
שֶׁעַל יְדֵי נִגּוּן וֶאֱמוּנָה זוֹ נִתְבַּטְּלִים כָּל הָאֶפִּיקוֹרְסִית
וְנִכְלָלִים וְנִתְבַּטְּלִים כָּל הַנִּגּוּנִים בְּתוֹך הַנִּגּוּן הַזֶּה
שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַכּל, שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְשָׁכִים כָּל הַנִּגּוּנִים כַּנַּ"ל".

הייתי פוטר את עצמי בכך שיכולתי להגיד ששירה אכן עושה את2  הדברים הללו (שתיקה שלה מצטמררת ועולה מרוב שלבי הסרט, אך אין זו שתיקה אידאולוגית, אלא בהלה וחוסר הבנה איך המציאות מגלגלת לפתחה. ונגינה – בעצם שמה, שירה, ובסצינה עם האוקרדיון)  אך אינני בטוח שהבמאית אכן התכוונה לכך. בכל מקרה, נראה שהשאלות על הגורל הכואב ועל מציאות אכזרית מרחפת לכל אורך הסרט. לא בכדי אמרו לי לפני הצפייה בסרט שיש המון אומללות ב"למלא את החלל". ואני אף הייתי מוסיף ואומר שחסר בו רחמים וחסר בו חמלה, עד כדי כך שנראה שהבמאית לא חסה על שום דמות מדמויות הסרט וכולם מתנגשות מול החלל הפנוי הזה, המעיק והקשה, בצורה קשה ואכזרית.
כאן הזמן להעיר, שהחלל הפנוי כמובן איננו רק במובן הקבלי אלא במובן הפשוט -  של החלל המת, האחות שמתה ומשאירה אחריה תינוק חי ובריא (וחמוד!). החלל שהיא השאירה מאחוריה, יוצר לשירה חלל ריק בינה לבין משפחתה, בינה לבין אימה, ובינה לבין עצמה. נוצרים חללים ששירה מנסה למלא את אותם. היא ממלאת את תפקידה ומסכימה להתחתן עם יוחאי ("יש משימה ואני צריכה למלא אותה"). היא  מנסה לקפוץ מעל החלל הפנוי הזה ולהיות יותר מיושבת ויותר בוגרת ממה שהיא באמת.
וכאן אני מגיע לקונפליקט הגדול של חייה של שירה. חוץ מן הפן התיאולוגי (היכן אלוהים בסרט? לעניות דעתי, בכמה זוויות צילום ייחודיות, הבמאית נותנת לנו לחוות את אלוהים, כאילו אנו שופטי הארץ. אלו הסצינות בו המצלמה מצלמת מלמעלה את הנוכחים למטה - בברית שיוחאי צועק "אנא ה' הושיעה נא" ובתפילה של שירה. אדיר!), יש כאן דילמה של בחורה בין הלב שלה, לבין השכל שלה. ויותר מכך, בין שירה שעדיין היא ילדה, ורוצה לקבל תשובות ברורות מאמא שלה או מאלוהים, שיגידו לה מה נכון לעשות, היא לא רוצה לקחת על עצמה את כל האחריות וכובד המשקל של הנעשה מסביבה (ואף מתנהגת בהתאם, אולי אפילו בכוונה בשידוך הראשוני שלה עם יוחאי) , אולם מצד שני יש את שירה שמחזיקה את התינוק ומרגישה כבר אמא בעצמה, שירה שרוצה להתחתן, שירה שיודעת שנכון יהיה להיות בוגרת ולהתחתן עם יוחאי. ופה נכנס ה"דיבור של אמת" שר' נחמן גם כותב אודותו:

כִּי הַדִּבּוּרִים הַמְּאִירִים, הַיְנוּ דִּבּוּרֵי אֱמֶת כַּנַּ"ל
הֵם מַרְאִין לוֹ הַפֶּתַח...
אַך צָרִיך שֶׁיִּהְיֶה הָאֱמֶת
אֱמֶת גָּמוּר בָּרוּר וְצָלוּל בְּלִי שׁוּם דּפִי
וְהַמַּשְׂכִּיל הַמֵּבִין יֵשׁ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל כָּל יָמָיו
שֶׁיִּזְכֶּה פַּעַם אֶחָד כָּל יְמֵי חַיָּיו
לְדַבֵּר דִּבּוּר אֶחָד שֶׁל אֱמֶת לִפְנֵי ה' כָּרָאוּי

כך נוצרת אצל שירה קריעה פנימית בינה לבין עצמה. ורק ברגע אחד של אמת לאמיתה בסרט, מצליחה שירה להוציא מתוכה אמירה שהיא בעצם מפחדת שתמות (אולי כמו אחותה), כי היא רעה. ורגע זה הוא רגע שיחרור מהכבלים שמסביבה, רגע שלא עוזר להמשך אבל וואו, כמה שכל אחד מאיתנו היה שמח ונוצר לעצמו רגעים שכאלו.
כמה נקודות אחרונות וקצרות (למי ששרד עד הנה):

1)       דמותו של יוחאי - אין ספק שדמות מורכבת. הפעם הראשונה שאנו פוגשים אותו הוא אומר לשירה שתצעק מהתרגשות לה'. אך האם הוא עצמו עושה זאת? אנו פוגשים צדדים אפלים בדמות זו, פוגשים אותו משתכר פעמיים בסרט, ורק אז מצליח להגיד דיבור של אמת. אנו נחשפים לדמות לכאורה חמה ולבבית, רגשנית ואוהבת אך בד בבד מומצאים בו גם צדדים אלימים, קשים, אכזריים (שהוא אומר לשירה שהיא אכזרית, לא שווה לו להסתכל במראה?). יוחאי מבטא דואליות חדה. מי הוא בדיוק הדמות הזו? הוא חרדי ושומר נגיעה אך כמעט רוכן על שירה באחת מהסצינות, דבר הגורם לה להיבהל ולבקש ממנו להתרחק.

2)      אהבתי מאוד את הפסקות המתח הקטנות בסרט - הריקודים (שבעיניי איננם אמינים. מי הכניס את "כי הרבתה" למצעד הלהיטים של ברסלב? זה לא שיר מרכזניקי?), הגברת הזקנה שבאה לרבי בהתלבטות על התנור (בעצם מציג את הרבי בפן האנושי שלו), הדייט המשעשע של שירה עם בחור "זורם". כל אלו נותנים טיפה אתנחתא ונשימה לתסריט מורכב וקשה לעיכול. מדוייק ומעולה.

3)       אין ספק בכלל. הדבר שהכי ריגש אותי הוא הצילום של הסרט (לא זכור לי דיוק כזה בסרטים שראיתי) והמשחק המדהים של ירון. הייתי מרותק ברוב חלקי הסרט רק בהתבוננות בפנים של שירה וכמה רגשות ומחשבות הם מצליחות להעביר ברגע נתון אחד (כמו למשל הפנים המתחלפות שלה כשהיא מנגנת על האוקרדיון בגן. בתחילה שמחה ושחרור, ואז מועקה, כעס ועצבות כאשר מישהי מנחמת אותה על אובדן אחותה. או לדוגמה שהיא מחזיקה בתינוק בסוף הסרט. כמין פנים שעוברות להשלמה. ועוד ועוד). וקשה יהיה לי לתאר את ההתרגשות שלי מהסצינה המופלאה בסיום, מהצילום פוקוס אין והאוט, מהתנועה של המצלמה, הבהירות של הלבן מסביב מול השחור של הצללים והבגדים. מתפיסת העדשה את הבכי וההתרגשות בכל מימדיה. וזה רק מכמה שוטים אחרונים של הסרט. אני יכול להמשיך ולתאר עוד שוטים מרהיבים (כמו בברית. או בבית בטיש שרואים את הגב של שירה ואת יוחאי מולה. או את יוחאי והתינוק בערסל. או את שירה בגן ילדים - שוט שמצליח לתפוס את שירה עצובה ואת הילדה הרוקדת מולה בניגודיות מטריפה).

מבחינתי, עד שיוכח אחרת - שווה אוסקר!

חיות הפרא הדרומי - ביקורת

“כל ההתחלות קשות”, אומר ר' נחמן. אך לא נראים כך פני הדברים עבור בן צייטלין וסרט הביכורים החדש והמרגש "חיות הפרא הדרומי" המשגע כרגע את עולם הקולנוע האמריקאי וצפוי לסחוף עימו מועמדויות אוסקרים רבים. מכיוון שגם אחרי צפייה בסרט, עדיין קשה לי להגדיר על מה הוא בדיוק - ועל כך עוד בהמשך - אני פותח את הביקורת שלי מהתבוננות בבאז הרוחש סביב הסרט, באז שנוצר, לעניות דעתי בצדק מוחלט, בעיקר משום הסיבות הבאות:

1)      לבן צייטלין הבמאי (כצפוי, הוא חצי יהודי) עוד לא מלאו 30 שנים, הוא בחור ניו יורקי, שלקח מצלמת צד לעשות סרט שולי על סופת קטרינה, ותוך כדי התחיל לעבוד על הסרט הנוכחי. הסרט הוא דל תקציבי, ללא כוכבי על הוליוודיים, אין בו פירוטכניקה מדהימה, והשחקנים שנבחרו הם אנשים מקומיים שקיבלו את תפקדם בעיקר בגלל היותם ילידים המכירים היטב את תרבות התסריט. במונחים לוקליים ישראליים שלנו, זה בערך כמו שהפועל חולון תיקח אליפות למכבי תל אביב (נכון, זה קרה, אבל כמו הסרט, דברים טובים קורים פעם בחיים). קצת בדומה לעג'מי, הדבר הזה מצליח וכובש ללא עוררין את הצופה.

2)      שילוב בין פנטזיה לריאליזם – נדמה לי, ואת זה אני יכול רק לשער, שהוליווד לא רווה נחת מהשילוב היפהפה הזה,שיוצרי הסרטים הסטנדרטים מקליפורניה ומניו יורק יזוזו באי נחת בכיסאם לנוכח הזאנר הזה שאולי יתפוס מקום רחב יותר בעתיד הקרוב הקולנועי. הסרט הוא תצוגה נפלאה של תמונות ריאליסטיים מאוד: חיות בר, אנשים צבעוניים, נופי פרא מטריפים, חגיגות פסטיבלים, וזיקוקי דינור. לצידם, יד ביד, יש פנטזיה שלמה: ילדה קטנה הצובעת את העולם במשפטים (לעיתים גם קיטשאיים ומוגזמים באובר וויס, אך זה נבלע בתוך מכלול הסרט) על מהות העולם בעיני ילדה בת 7; המקום המתואר בסרט נראה כמו "עולם המים"  -אפוקליפסה חצי עתידנית (וכבר כתבו הרבה על הקשר בין מדע בדיוני לבין פנטזיה) חצי עתיקה, מקום שאיננו מקום, ואפילו על המפה איננו באמת קיים. כל זה מתואר יפה ובפשטות על ידי בחירת השם, BATHTUB, שאיננו מקום מציאותי, ועל ידי הילדה האומרת "היה היה ילדה בשם האשפאפי", אמירה שישר לוקחת אותנו לספרי אגדות מבית מדרשת האחים גרים ור' נחמן.

כמו כן, עש לציין את העצירות הסוריאליסטיות בסרט, הבאות לידי ביטוי בעיקר בסצינה בו האשפאפי מגיעה לבית זונות בסיפון ספינה, סצינה הלקוחה בבירור מהמחזה "אודיסאוס", ומוסיפה אתנחתא בריאה למהלך הסרט ומוסיפה צביון ייחודי לו.

3)      הסרט מעביר מסר חתרני נגד תרבות המיינסטרים, הבורגנות, תרבות הצריכה האמריקאית. הייתי שמח להוסיף כאן את רשמיי, אך הביקורת הבאה לא השאירה לי במה להתגנדר, ואני חותם על כל מילה הרשומה בה:

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/394/529.html

אישית, הרגשתי זאת חזק בסצינה בה כוחות החילוץ מגיעים לפנות את תושבי BATHTUB, וכאשר הילדה מפונה לבית החולים והרשויות מבקשות מהאבא לעבור ניתוח. הרגשתי את הזעם העמוק בתוכי מצטבר ומופנה כלפי אותם "רשויות", הרגשתי שאני – בלי לשים לב- מזדהה לחלוטין עם המקומיים ה"פראיים", שאני מתנגד לטענות הגיוניות של רופאים, שאני מהנהן כאשר האשפאפי מתארת את צינורות החמצן בבית חולים ככאלו שנותנות חיים לחיות. בעצם, וזה הבנתי רק בדיעבד, הבמאי הצליח כאן לקחת אדם כמוני הספון וטמון בתוך העולם המערבי, הצורך פלאפון ואינטרנט, המאמין בכל מאודו בכך שיש להישמע לכוחות המשטרה וכוחות הסדר השלטוני, ולרגע אחד קטן, ואפילו רגע קצר מאוד להפוך אותי ל"פראי", לאחד שנלחם נגד השלטונות וצורח עליהם שיעזבו אותי לנפשי בג'ונגל שלי, שרק חלשים עוזבים את ביתם, וששונא (כמו ר' נחמן?) את הרופאים המחלישים ומטרפדים כל אמונה שהחיה שבי תנצח. כשהבנתי את זה, הייתי כבר בידיו של הבמאי. לגמרי.

כל האמור למעלה היה מספיק בשביל להמליץ לכם לרוץ ולראות את הסרט. אך אינני פוטר עצמי מלהתייחס גם לתוכן של הסרט. כפי שכבר רשמתי למעלה, קצת קשה להגיד על מה הסרט, ובשביל לתאר אותו ישירות אפשר לקרוא גם באינטרנט (ביקורת מעולה של אורי קליין בלינק http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/movie-reviews/1.1786729). ואמנם כבר כתבו עליו הרבה אנשים מכמה כיוונים: שהסרט הוא סרט חיפוש קלאסי של ילדה (משוחקת מדהים, במה שנראה כמו אוסקר ודאי לשחקנית הצעירה הזו) אחרי אמה האבודה ששטה לה בים ועזבה אותה בידי אביה, שהסרט הוא סרט אנושי על סיטואציה בין אב לבתה, שהסרט בא להבליט את התרבות שכנגד, תרבות הצריכה העכשווית האמריקאית. אך הייתי רוצה להוסיף עוד 2 נקודות שלא זכו להתייחסות בביקורות:

1)      יותר מהכל הייתי אומר שנושא הסרט הוא היחס לאובדן או היחס לאובדן לקראת מוות - כולם מתייחסים לילדה בתור גיבורת הסרט, וכמובן שזה נכון. אך בעיניי יש עוד גיבור ראשי שלא מוערך מספיק, והוא דמות האב. נהוג לומר שדמות עוברת משבר, בדרך כלל סביב קונפליקט מסוים, כאשר בסוף הדרמה, הדמות עוברת שינוי קונספטואלי, שינוי מהותי, בהתירה את הסבך בו היתה נתונה לפני כן. הדמות עוברת מטהמופורזה ואיננה אותה דמות שהייתה בתחילת הדרך. האבא של האשפאפי מצוי בהכחשה שלמה, איננו לוקח תרופות, רב עם כל הרופאים במה שנראה כמו מגננה על בתו אך בעומק מבטא מגננה על עצמו. כבר בתחילת הסרט הבמאי "מגלה" לנו את הנושא הזה על ידי הסמל של הלב. האשפאפי בודקת את כל הלבבות של החיות, כניגוד מוחלט לאביה שהלב שלו חלש ועומד להפסיק לעבוד. הלב של אביה גדול אך אין הוא מרשה לבכות ולהראות אותו כלפי חוץ. יש כאן עמידה מול הרגש, מול מה שעומד לקרות, עמידה חזקה ואיתנה, ואסור להחצין רגשות. וזאת למרות שיש תפרים סביב ליבו, דבר שמעיד בבירור על קיומו, ועל כך שהלב אולי נוטה לגלוש החוצה ולהופיע. בטבע, החיות לא מראות את הרגשות, יש רק קיום טבעי, אינסטינקטיבי, חייתי, פראי, והרגש רק יכול לחסום את הקיום הזה, הרגש יכול להרוס תרבות זו. האב לכן חוסם את הרגש הזה ואת ליבו הוא מסתיר שוב ושוב.

ואכן, בתחילת הסרט גם אני נפלתי בפח שהוא מטמין עבורי והצלחתי, כמו האשפאפי, לכעוס עליו. אך אט אט, בצעדים קטנים, מצאתי עצמי מעריץ את האיש הזה, מעריץ את הלב שלו, את מה שהוא מסוגל לתת לבתו הקטנה, על כך שאיננו מתייאש אף פעם, והוא מחובר למקום היוולדו בקשר בלתי ניתן להתרה.

ורגע השינוי, רגע הקונברסיה, הוא אותו רגע של ריפיון והתאיינות. כאשר הוא מקיז דם מחוץ לבית חולים וסוף סוף מוכן להודות מול בתו שהוא מגונן עליה, שהוא חלש, שהוא עומד למות. מרגע זה ואילך, מצליחה האשפאפי עצמה להרפות במלחמה שלה מול כל העולם, היא יכולה לעמוד גם מול החיות הגדולות, ולהפסיק לחפש בחוץ את "האבא" ו"האמא" הפנימיים שלה. הכוחות שלה נמצאים בתוכה. באותו רגע גם, מצליח ופורץ הלב החוצה, הדמעות ניגרות וזולגות, מותר להראותם כלפי חוץ, כל השטף, הגשם, והסערות, מוצאות פורקן ומותר ורצוי לשבור ולפוצץ את הסכר. והדמעות זולגות וזולגות מעיני האשפאפי ואביה ואף עוברות מסך וגם אני, בחשכת הקולנוע, התרתי את הרסן ומשהו רטוב ולח שטף את עיניי.נדיר.    

2)      המאבק אצל האשפאפי בין דמות האב לאם – נראה שהצד החייתי, הזכרי, ההישרדותי, מנצח אצל הילדה החמודה הזו, בעיקר כי היא גודלת ללא אם. כנראה לא סתם אמא שלה עזבה את המקום, בהיותה כנראה דמות רכה וענוגה שאולי לא יכלה לשרוד את הברבריות של השטח. אבא שלה מחנך אותה לטרוף חיות, להיות "ביסטי", חייתית, היא נועלת רק מגפיים ותחתון לגופה, כאילו היתה האדם הקדמון, ואין בה צד המראה צד נשי. אולם זהו רק צד אחד של המטבע ואין זה האמת לאמיתה. שכן, האשפאפי מצויה בעולם הדימיון שכידוע מיוחס לרוב עם תכונות נשיות. היא מסתגרת מתחת לקרטון ובונה עולם מקביל, שיוויני, מאוזן יותר, בתוכו. היא ממשיכה לחפש את אמה לאורך כל הסרט, ובסצינה סוריאליסטית מדהימה, אנו אף רואים את אמה שלה (בדימיון שלה), מדליקה את אש התנור בבית, ומציתה ערפולי אבק שמסמלים איזשהו געגוע עתיק יומין רומנטי. בטווח הזה, האשפאפי נעה לאורך כל הסרט, כאשר נראה שבסיומו, יחד עם הדמעות המדוברות למעלה, כבר יש איזון והבנה שיש בה את כל צדדי המגדריים המאפיינים את קיומה.

הפסקול בסרט מרגש ומהמהם ומכניס לסרט חיים משל עצמו. יחד עם סצינת פתיחה הכי מדהימה שראיתי בשנים האחרונות בקולנוע, ויחד עם כל החגיגה של החיות, החיים, האנושיות, הברבריות, המים והאש (2 מוטיבים עיקריים בסרט), זהו ללא ספק אחד הסרטים הטובים והאיכותיים שיצאו לאקרנים בשנים האחרונות.

קירות צדדיים

"קירות צדדיים" - ביקורת לסרט!

יש סרטים שיוצאים מהם ומתפעלים מהגאונות של הבמאי - לקחת סרט עלילתי פשוט, לא מורכב, ואפילו די קיטש, ולהצליח להפיק ממנו את המיטב. זה לא קורה הרבה, ואמש זה קרה לי עם "קירות צדדים".

הסרט מציג 2 דמויות במרחב עירוני אורבני צפוף. זהו עוד סיפור קומדיה רומנטית קלאסית  ונדושה, על 2 אנשים שלא מצליחים  להסתדר במרחב החיצוני ולכן מסתגרים בתוך המרחב הפנימי, ועל האופן בו הם מפספסים זה את זה בכל מיני תתי אירועים עד הרגע המיוחל בו לבסוף מתרחשת הפגישה. בדרך הם כמובן מוצאים המון אכזבות, כשלונות, תסכולים, דכאונות. לכאורה פשוט, מוכר, ודי בסיסי.

אך במקרה של "קירות צדדיים" יש הרבה יותר מכך ופה מתבטאת גדולתו של הבמאי, גוסטובו טארטו, שזהו לו סרט הארוך הראשון שהוציא. נתחיל עם הדבר הכי בולט –הצורה בה הסרט בנוי. תחילתו של הסרט בצילום מפואר של בתים בבואנוס אירס, כשברקע קולו של השחקן מחזק את הקשר בין האדרכילות והמבנה העירוני לבין מודל החברה והפרט שבתוכה. בהמשך משתמש הבמאי באפקטים ויזואליים, אילוסטרציות, אנימציות, ירידה לפרטים איכותית, (שאולי אגע בזה בהמשך), ואפילו איימג' קאט בולט באמצע הסרט. כל אלו מוסיפים חן לעלילה הלא מפותחת של הסרט הגרמות (לי לפחות) הנאה מרובה.

למרות שיש אופטימיות רבה בסיום הסרט, ולא חושב שאהיה בגדר ספוליר אם אגלה שהסוף היה צפוי ודי ברור מתחילתו, הרי ההרגשה – וזה שוב לזכותו של הבמאי – איננה של רומנטיקה קיטשית ומסחרית מבית מדרשת הוליווד. אנו נמצאים בשנות ה-2000, בעידן של מגה טכנולוגיות, של אינטרנט וצאט ופייס וסמס ומה לא. יש המון דרכים לתקשר ולהתקשר בין בני אדם (הגיבור בסרט אומר שהכל הוא עושה דרך המחשב היום), אך הסרט מציג היטב את הניכור, הבדידות, החיסרון באהבה ובמגע אנושי. הבני זוג הממשיים הם או אימפוטנטיים או חסרי לב. יצאתי קצת מדוכא מהסרט ומהאהבה שהוא מציג בשחר פתחו של העידן הטכנולוגי. אפילו הרופא, שהוא לרוב דמות שמסמלת סימפטיה, עומד בזווית צילום אבסורדית, הוא עומד מולנו, מול החולה בעצם, בזמן שרואים את כל הרחוב הגדוש והסואן כשהוא מדבר. הוא אף מעשן סיגריה בזמן שהוא מקבל את הפציינט שלו. כל זה יצר אצלי תחושה לא של חיי אהבה אלא של מות האהבה. נכון, בסוף בסוף יש גאולה, אך רוצה אני לטעון שאני לא זוכר את רגע הגאולה, (רגע של ההכרה של הגיבורים זה בזו) אלא זוכר אני את הגלות, את הרגעים של הבדידות שלהם בדרך ואת הייסורים הרבים המתלוווים אליה.

בהמשך לנקודה הקודמת, עלתה בי תחושה של עצבות כלפי הבמאי. הרי ברור שיש קשר בין האדם לבין היצירה שלו, ואם כל הדמוית בסרט הן עצובות, דיכאוניות, ניורוטיות, אימפוטניות, מלאות חרדה, סגורות ומופנות, הרי בטוח שיש לבמאי חלק מזה. הדמיות של הבמאי הינן או פסיכולוגים המטופלים בעצמם או אנשים שבונים עולמות וירטואלים, מאחורי חלונות ראווה, מאחורי מסך, בתוך דירות שהן "קופסאות איכסון", הסובלים מדיכאון ומייאוש.כך גם בולט בסרט הירידה לפרטים קטנים, כגון: מה מכניסים לתיק כשעוזבים את הבית? איזה דמיות יש באתרי הכריות, וכדומה. זו איננה רק מתודה שהבמאי בחר בה. יש בה אמירה חברתית מסוימת. ואכן, רבות נכתב על כך שבעידן המודרני יש עודף אינפורמציה ועודף אופציות שהן אולי שיא החלום האמריקאי, אך כשבאות הן לידי מעשה בחיי האדם היחיד, הם כמין חלון ראווה פנטזיונרי שכולא את האדם בתוכו. כשיש עודף אינפורמציה יש גם השטחה מרדדת, ההתבוננות נשארת לעד מתוך חלון בית, מחוץ למציאות, והיכולת לצאת למרחב חדש יכולה לקרות רק מהקירות הצדדיים, על ידי שבירה של קיר חיצוני (מישהו הזכיר את "הדקדוק הפנימי"?) הגורמת אמנם לגיחוך קל אך מאפשרת אינטימיות בין זרים.

דבר אחרון. אחד מהסצינות המרגשים עבורי בסרטים הוא הרגע בו הגבר והאשה נפגשים. לרוב ברגע זה טמון כבר המון מהסודות שהדמיות יחלקו בהמשך. תנסו לחשוב על רגע כזה בסרטים שאתם מכירים (עולה לי "הבית ברחוב שלוש" או אהבה בשחקים"), ותגלו את המבט הקסום של הנער בנערה, את הציפיה הניכרת בעיניה של הנערה, את ההערצה, הכיסופים, האיבוד שליטה, ההסמקה, המשפט המגומגם, המילים המרמזות משהו, שמלווים רגעי התלהבות נעריים. בסרט הזה, וזו נקודה למחשבה, הפגישה לא באמת קרתה. אה, כן, הם נפגשים בסצינת הסיום. זה לא זה. המפגש שלהם כמעט קורה: בבריכה, ברחוב, במכולת השכונתית, אולם בסופו של דבר המפגש המשמעותי היחיד שלהם קורה בעיקר בעיקר...בצאט. האם יכול להיות שבעידן המודרני המפגש הכי חזק, זה שמבטא את הפנטזיות הכי עמוקות שלנו קורה במרחב הוירטואלי? אני לא חושב שזה היה הסרט הראשון לבשר על התופעה, אך בשבילי הוא היה הסרט הראשון שחשבתי על זה. האם יוחלפו בעתיד סצינות פגישה זכר-נקבה מופלאות שגדלנו עליהם בצורתם המבוישת והכנה ויהפכו להיות מפגש פחות חשוף, פחות אינטימי, ויותר קר ומנוכר? ואם כך, האם לעולם לא נפחד שיפול השאלטר (אולי בגלל החום והעומס על חברת החשמל) ונאבד את אותו רגע הקסום של ההתייחדות הגואלת?

וכאן אתוודה. אינני מחבב יתר על המידה את ג'אנר הסרטים האלו הקרויים "קומדיה רומנטית". אולם אחד הדרכים עבורי לדרג סרט בסיגנון הזה היא לבדוק האם יצאתי מהסרט עם תחושה של תקווה ואופטימיות. ולמרות כל האמור למעלה והפסימיות הנושבת בסרט, מ"קירות צדדים" יצאתי גם עם תחושה לנסות, להעיז, להינות מהדברים הקטנים שאולי אולי יגרמו לאהבה אמיתית לפרוח. בוא נגיד את זה ככה, הדבר הראשון שעשיתי עם יציאתי מהקולנוע היה להתחיל עם בחורה שראיתי בגלידריה. וזה כבר הישג ל"קירות צדדים", בטח בעולם מנוכר כמו שלנו...

ברבור שחור - ביקורת סרט

חבר טוב טען שהסידרה "דקסטר" היא סידרה גאונית (מי שלא מכיר, דקסטר הוא רוצח סידרתי שהסידרה עוקבת אחר מחשבותיו ופעולותיו) ואילו ברבור שחור הוא סרט גס. אני תמיד טענתי שאין ב"דקסטר" גאונות, רק פסיכופתיות ואלימות גרידא. 

אחרי מחשבה נוספת בעניין, שיניתי את דעתי והנה הביקורת: 

-------------------------------------------------
 

קראתי אמש בעין הדג על המחלוקת הנטושה שם לגבי זהות הסרט, האם זה סרט אימה ותו לא (כאשר כל מטרת הבמאי היא להפחיד אותנו וזהו), או שזהו סרט המוגדר בז'אנר אימה פסיכולוגית, קרי עוד סרט מפחיד אבל לפחות אחד שממנו אפשר להסיק לגבינו משהו.

אין לי ספק שזה יהיה שטות וחוסר הערכה להגיד שהבמאי אורנופסקי לוקח אותנו למסע הפחדה שטותי. אני אומר את זה אפילו רק מהצד שהבן אדם עשה סרטים איכותיים (וקשים לפיצוח) כמו "פיי" ו"רקויראום לחלום". וזה יהיה בערך כמו להגיד שהיצקוק הוא במאי שבא להפחיד אנשים. 

אמנם לקח לי שניה לקלוט מה העוצמות של הסרט הזה. אני חושב שיש משהו בסגנון סרטים של אימה איכותית שמביא אותנו, את הצופים, למקומות רדיקליים וקיצוניים בהוויה שמסביבנו. זה קצת כמו הסרט הקודם שלו "רקויואם לחלום". לוקחים אנשים "נורמליים" ומביאים אותם לסיטואציות מוקצנות. ומאליו עולות אז השאלות: האם גם בנו, בי, יש משהו שיכול לדחוף לטירוף? האם גם אני מסוגל במצבים קשים להתנהג כמו הגיבורים הללו? ואולי יותר מכך - סרט אימה איכותי שואל את השאלה: האם גם בי אין איזה רוע שכזה? האם אני יכול להמלט מהחלק השתלטני שבי? האם יש לי מקום להוציא ולהפריח את החלק הרדום, החשוך אך הכה מושך הזה?

באותו מובן, הבנתי סוף סוף, ידידי היקר, מה מצאת ב"דקסטר". אין לי את הלב שיש לך להחזיק מעמד בסידרה שלמה שכזו. אבל הבנתי למה התכוונת שאמרת שזה סדרה גאונית בעוד אני אומר משהו על הגסות שבו. והנה הדברים התהפכו...

אתה דיברת על סרט גס, וזה יהיה נכון יותר להגיד אירוטי, אבל לא הייתי אומר גס. גס זה זול. זה פורנוגרפיה. לשם היצריות. כאן יש משהו אחר. יש התבוננות מעמיקה על מיניות ויצירה, על יכולת השתחררות, על קנאה ורדיפה עצמית, על פרפקצוניסטיות חולנית. והמון המון מראות מסביב. כאילו לשקף את מי שאנו יכולים להיות דרך הדמות. וזה למרות שדי בתחילת הסרט מבינים שהדמות פגועה ופסיכוטית מיסודה.

בנוסף לכל הנ"ל, אני לא יודע אם אני יכול להגיד יצירת מופת על הסרט. או יותר נכון על תוכנו. מה שכן אני יכול להגיד שהרבה זמן לא ראיתי שחקנית משחקת בצורה מדהימה (!!) בסרט (שכמובן, לא סתם נטלי פורטמן בתפקיד הזה כשנדמה שהיא עצמה כאילו עוברת את התהליכים של הדמות שלה), ומבריק מעל הכול זה הצורת צילום של הסרט, הזוויות, האורות, וכו'. ואפילו רק בשביל זה - דיינו.

לא יכול להמליץ על הסרט לכולם. בוא נגיד, שלא הייתי שולח את ילדים ואנשים רגישים לצפות בסרט. ואני גם לא ממליץ לך. רק חשבתי שאדם שקרא לדקסטר גאון, יוכל לראות גם בברבור השחור משהו מעבר לגסות...

"למה השמש" - ביקורת סרט (סרט סטודנטים של אפרת קאופמן)

אפתח ואומר - לא חוכמה. השיר קנה אותי מהתחלה... הסרט מציג את עולמה של נערה בתוך האולפנה "גבעת חביבה". הנערה נחשבת מרדנית ובעיתית, ובעצם בועטת במסגרת הפורמלית הרגילה, כשבסוף הסרט משילה מעליה את עול האולפנה. אך זהו איננו תיאור מדויק של הסרט, שכן ההזדהות של הצופה נתונה לגמרי לדמות הנערה. ההרגשה היא שהמוסד הוא סוג של כלא ואמנם כלא המלא בפארודיה. הדמויות "הרציניות" בסרט מעלות גיחוך עד כאב: המורה לספורט שמנה ובקושי מסוגלת להתכופף. המורה לעיניני בנים-בנות לא רלוונטית ולא מצליחה להתמודד עם שאלות הנערה, והמנהל ששם לב ויורד לרמת איבריה ופרטי צניעות הנערה אבל הוא בעצמו ממש גוהר מעליה באחת מהסצינות. כך יוצא שלנערה רק נשאר לבחור בהחלפת בגדים עם נער נאה שעובד בפרדסים. היא מחליפה בגדים בעצם כי היא דמות "הגבר" – היא עולה על הטרקטור בתחילת הסרט, היא מורדת במורים ובודקת גבולות. היא זו שמתקרבת אל הבחור באסוציאציה מינית מסוימת. והנער הוא דווקא הבחורה – הוא מצייר ו"מכיל" את השטותניקיות שלה. ורק בסוף, דרך תמונת הרב קוק, אותו רב קוק שקרא לחופש אוטונומי ומוחלט, לחזרה לתפקידים המהותיים והאמיתיים המגדריים, וגם דרך פסח (שאין ראוי ממנו לבטא חופש) הנערה מגיעה לדרור ולחופש אמיתי וכנה, ובסוף בסוף חוזר כל אחד מהם ללבוש את הבגדים שלו כאשר הבחור "מוביל" ונוהג בטרקטור. בין לבין ראוי לציין את העובדה שהסרט מצחיק, משעשע, ורווי בציניות, אך באותו זמן מעביר בצורה סמויה (ואולי אף גלויה) ביקורת על מערכת חינוך השמרנית והקפדנית. מה שיפה זה שאין צורך בהעברה ישירה של המסר אלא הכל נעשה דרך רמזים אסוציאטיביים, כמו סצינת הפתיחה בה הנערה מבצעת עבודת שירות בצביעת גדר הבית הספר, דבר המזכיר ללא ספק את עבודות השירות של טום סוויר בתחילת הספר של מרק טווין. ואולי, אם אפשר להרחיב את הקונטקסט של הסרט, יש לנו כאן קונפליקט פנים ציבורי על דמות החינוך בתוך המגזר הדתי לאומי: בין החרדלנקיות המסגרתית והפורמלית (שיש ביקורת כאמור עליה) לבין חופש טבעי ונעורי שהנערה מייצגת. לסיום, אין להעלים עין מהרמיזות הארוטיות הדקות שעולות מהסרט (הדימויים של הפירות, מבטי הנערה בבחור, סצנת הברכה). ישנם שיגידו שיש כאן הגזמה אך לעניות דעתי הרמיזות הללו רק מוסיפות ומרחיבות את הדמויות ולכן הן ראויות ונמצאות בהקשר הנכון. ניחוח שלם של פירות, ירקות, פרדסים, צבעים (אדומים!) עולים ומזכירים באיזשהו מקום קיבוצים של שנות ה-50....צפו ותהנו!

"פרידה" - ביקורת סרט

מישהו שלח לי על פרידה את הדבר הבא:

 

"... אין בו שום דבר מעבר לסדרה "חוק וסדר". סתם עלילה משפטית די קלסית. ראיתי כבר תסריטים משפטיים הרבה יותר טובים. אפילו הטוויסט בסוף לא היה כל כך מתוחכם. לדעתי התסריט של הערת שוליים עולה על התסריט של פרידה בכמה וכמה מונים. הוא חדשני, עמוק ובאמת לוקח אותך למקומות משפחתיים שלא הרבה סרטים מצליחים..."

 

 אז הייתי חייב להגיב. אחלה סרט!

 

----------------------------------------------

 

תאמת, לא חשבתי כל כך על העניין התסריט בהקשר המשפטי. נראה לי שאם אתה מחפש סרט על "תסריט משפטי" כפי שהגדרת, אז באמת הסרט יאכזבך. 2 משפחות שרבות ביניהן, ושופט אחד מגוחך, לא נראה לי שמעניין באמת. בעניין הזה אתה צודק. ואם צריך לחפש סרט על משפט יש דברים אחרים (וואלה, שאלת טריוויה, איזה סרט? לא עולה לי משהו מסוים. ובכל מקרה, בכל סרט "משפטי" יש קונפליקטים אחרים. האדם מול המערכת, האדם מול החברה, האמת מול השלום, הביורקרטיה מול הכנות, ועוד ועוד).

אבל נראה לי שהסיפור בסרט אחר. כל הזמן חשבתי בסרט על מה הוא בדיוק? האם הפערים בין האנשים שם הוא פער דתי, שכן האשה מאוד דתיה (מתקשרת לשו"ת סמס, לא מוכנה להישבע ועוד), והם אנשים חילוניים משכילים (האיש משגע את הבת שלו על הלימודים, האשה צובעת תשיער ועוד מלא מלא דוגמאות). והסרט בא להציג את השכבות השונות באיראן בהקשר הדתי. אבל במהלך הסרט הבנתי שהעניין הוא בכלל מעמדי - זוג אחד עניים, חמומי מוח, סנדלר שחייב מלא כסף, מול זוג משכיל, עשיר, מהמעמד הגבוה, נוסע באוטו, בית יפה וגדול. (תמונות של אינדיאנים בבית אולי לסמל את העניין הזה של המעמדות?)

אולם בצפייה ה-2 שלי הבנתי שהסרט הוא לא זה או זה. או גם וגם. ובנוסף יש בו דבר יותר חזק - הפער בין גברים לנשים. כי מי בעצם שולט שם בסיטואציות? לכאורה הגברים הם הדומיננטים. הם מדברים במשפט, הם צועקים זה על זה, הם חזקים פיזית, הנשים נראות כמאולצות להסתיר את עצמן, כמפחדות מהן וכו'. אולם מהסרט נראה תמונה בדיוק הפוכה, שרק המסגרת והידיעות שאנו באים איתם מהבית מסתירות לנו לראות. הנשים בסרט הן המובילות, ויש כאן אף מסר מוסתר מחתרתי, פמניסטי. על התחלת הסרט האשה עוזבת את הבית, והאיש נאלץ להשלים עם הגט. האשה הענייה רצה לנושים שירחמו על בעלה, רצה לשופט שירחם על בעלה. היא לא מוכנה להישבע ויש לה את הזכות הזו. הנשים בעצם מובילות את ההצגה והגברים - וואלה, ממבט שני בסרט פשוט היו נראים לי פאטתיים.

וכאן אני מגיע לנקודות האחרונות למה אני חושב שהסרט מעולה ודומה במובנים מסוימים להערת שוליים:

1) כמו הערת שוליים, אין כאן טובים ורעים. הסרט מעלה קונפליקטים קשים והזדהות עמוקה עם כל אחד מהדמויות. בניגוד להוליווד שחינכה אותנו לחשוב בינארית, שחור לבן, טובים ורעים, בסרטים זרים יש נטייה ליותר אפור. ו-2 הסרטים מובילים בקטיגוריה זו. שכן מי מנצח בויכוח בין האבא לבן בהערת שוליים? האם יכול להיות מנצח? האם מישהו מאיתנו היה מתנהג אחרת במצב בו הדמויות נקלעו לתוכו? ובסרט האיראני - האם מישהו רע מבין הדמויות? האם האיש המשכיל והלכאורה אוטיסט ריגשי לא בוכה במקלחת ברגע של שבירה? והאם האשה שרוצה לעזוב את איראן אבל פשוט אוהבת את בעלה (ואגע בזה בהמשך) היא הרעה כי היא שוכחת את אבי בעלה? ומה לגבי החמום מוח - האם אי אפשר להבין את המצוקה שלו ואת הבעיות שלו? מבין כל הדמויות קשה למצוא מישהו שגורם לצופה לתעב. ופה יש נקודה חזקה שכבר שווה לצפות בסרט בשבילו.

2) כמו הערת שוליים - אין סגירת סרט. מי צדק במשפט? מה ההמשך? האם הבת תכריע למישהו? האם הם חייבים כסף לתובעים? זה ממש מזכיר את הערת שוליים שאין מושג מה הצעד הבא. 

3) בדומה להערת שוליים, יש עומק אדיר לדמויות. זה כיף לראות סרט שאתה מרגיש שאתה מכיר את הדמויות ויכול לדמיין את הלך מחשבתם. חזק.

אבל אני רוצה להגיע לדבר האחרון שאהבתי וריגש אותי בסרט:

1) מת על סצינות פתיחה כאלו. (ממש כמו הערת שוליים) שמים את הזוג הזה על תחילת הסרט בויכוח בינהם, ואתה קולט את הבעייתיות בהחלטה ולפתע אני קולט שבעצם הבמאי שם אותי בעייניים של השופט. בוא נראה אותך הצופה מחליט מה נכון ומה לא. בוא נראה אותך על דוכן השופט חורץ גורל. מי כאן הצודק? מת על זה...

2) הדבר שהיה לי הכי חזק בסרט זה הזוגיות של הזוג העשיר. לא קלטתי את זה רוב הסרט, אבל לקראת הסוף זה ברור, ובמיוחד בסצינה האחרונה. היא פשוט אוהבת אותו! פשוט. נכון, היא מבקשת גירושין. אבל היא בעצם רוצה שירצה אותה חזק חזק. שהוא יהיה מוכן להגיד את זה. ואז התחלתי להסתכל עליו. בהתחלה ממש אהבתי את הדמות שלו, הוא רגיש, מתחשב, משכיל, אכפתי מהילדה שלו ומהאבא שלו. מדבר בשבח האמת כל הזמן, ומוכן לוותר לאיש החמום מוח על הבלאגן שהוא עושה. אבל לאט לאט, ובמיוחד בצפייה השניה, קלטתי את האבסורד. הוא ידע שהיא בהריון ולא שלט בעצמו. הוא מפיל כל החלטה על הבת שלו. הוא פאסיבי, מגיב מאוחר, ויותר מהכל הוא אוטיסט רגשי ומלא בכבוד עצמי. אחד כמוהו צריך לקפוץ על אשתו ולא לתת לה שום אפשרות ללכת. להגיד לה מה הוא רוצה. ובעצם מה שהוא עושה לבת שלו זה מה שהוא עושה לאישתו. נותן לה את חופש הבחירה ובורח מלקחת אחריות. פאטתי. 

בסצינה האחרונה המהממת רואים את אישתו מעבר למראה ממשיכה להביט לו בעיניים מתחננות כאלו. היא אוהבת אותו ורק רוצה שיעשה צעד. אבל הוא בכלל לא מרים את המבט אליה. איזה מפח נפש. עצוב.

מודה באשמה. הסרט איטי קצת. ואין בו מוזיקה. אבל לעומת היתרונות שלו - אני חושב שהוא סרט מבריק המציג דמויות יפות ומורכבות, ומציף רגשות שעולים ונוכחים בהמון סצינות טובות.

וברור שגם יצר המציצינות על איראן עוזר לסרט...