"פרידה" - ביקורת סרט

מישהו שלח לי על פרידה את הדבר הבא:

 

"... אין בו שום דבר מעבר לסדרה "חוק וסדר". סתם עלילה משפטית די קלסית. ראיתי כבר תסריטים משפטיים הרבה יותר טובים. אפילו הטוויסט בסוף לא היה כל כך מתוחכם. לדעתי התסריט של הערת שוליים עולה על התסריט של פרידה בכמה וכמה מונים. הוא חדשני, עמוק ובאמת לוקח אותך למקומות משפחתיים שלא הרבה סרטים מצליחים..."

 

 אז הייתי חייב להגיב. אחלה סרט!

 

----------------------------------------------

 

תאמת, לא חשבתי כל כך על העניין התסריט בהקשר המשפטי. נראה לי שאם אתה מחפש סרט על "תסריט משפטי" כפי שהגדרת, אז באמת הסרט יאכזבך. 2 משפחות שרבות ביניהן, ושופט אחד מגוחך, לא נראה לי שמעניין באמת. בעניין הזה אתה צודק. ואם צריך לחפש סרט על משפט יש דברים אחרים (וואלה, שאלת טריוויה, איזה סרט? לא עולה לי משהו מסוים. ובכל מקרה, בכל סרט "משפטי" יש קונפליקטים אחרים. האדם מול המערכת, האדם מול החברה, האמת מול השלום, הביורקרטיה מול הכנות, ועוד ועוד).

אבל נראה לי שהסיפור בסרט אחר. כל הזמן חשבתי בסרט על מה הוא בדיוק? האם הפערים בין האנשים שם הוא פער דתי, שכן האשה מאוד דתיה (מתקשרת לשו"ת סמס, לא מוכנה להישבע ועוד), והם אנשים חילוניים משכילים (האיש משגע את הבת שלו על הלימודים, האשה צובעת תשיער ועוד מלא מלא דוגמאות). והסרט בא להציג את השכבות השונות באיראן בהקשר הדתי. אבל במהלך הסרט הבנתי שהעניין הוא בכלל מעמדי - זוג אחד עניים, חמומי מוח, סנדלר שחייב מלא כסף, מול זוג משכיל, עשיר, מהמעמד הגבוה, נוסע באוטו, בית יפה וגדול. (תמונות של אינדיאנים בבית אולי לסמל את העניין הזה של המעמדות?)

אולם בצפייה ה-2 שלי הבנתי שהסרט הוא לא זה או זה. או גם וגם. ובנוסף יש בו דבר יותר חזק - הפער בין גברים לנשים. כי מי בעצם שולט שם בסיטואציות? לכאורה הגברים הם הדומיננטים. הם מדברים במשפט, הם צועקים זה על זה, הם חזקים פיזית, הנשים נראות כמאולצות להסתיר את עצמן, כמפחדות מהן וכו'. אולם מהסרט נראה תמונה בדיוק הפוכה, שרק המסגרת והידיעות שאנו באים איתם מהבית מסתירות לנו לראות. הנשים בסרט הן המובילות, ויש כאן אף מסר מוסתר מחתרתי, פמניסטי. על התחלת הסרט האשה עוזבת את הבית, והאיש נאלץ להשלים עם הגט. האשה הענייה רצה לנושים שירחמו על בעלה, רצה לשופט שירחם על בעלה. היא לא מוכנה להישבע ויש לה את הזכות הזו. הנשים בעצם מובילות את ההצגה והגברים - וואלה, ממבט שני בסרט פשוט היו נראים לי פאטתיים.

וכאן אני מגיע לנקודות האחרונות למה אני חושב שהסרט מעולה ודומה במובנים מסוימים להערת שוליים:

1) כמו הערת שוליים, אין כאן טובים ורעים. הסרט מעלה קונפליקטים קשים והזדהות עמוקה עם כל אחד מהדמויות. בניגוד להוליווד שחינכה אותנו לחשוב בינארית, שחור לבן, טובים ורעים, בסרטים זרים יש נטייה ליותר אפור. ו-2 הסרטים מובילים בקטיגוריה זו. שכן מי מנצח בויכוח בין האבא לבן בהערת שוליים? האם יכול להיות מנצח? האם מישהו מאיתנו היה מתנהג אחרת במצב בו הדמויות נקלעו לתוכו? ובסרט האיראני - האם מישהו רע מבין הדמויות? האם האיש המשכיל והלכאורה אוטיסט ריגשי לא בוכה במקלחת ברגע של שבירה? והאם האשה שרוצה לעזוב את איראן אבל פשוט אוהבת את בעלה (ואגע בזה בהמשך) היא הרעה כי היא שוכחת את אבי בעלה? ומה לגבי החמום מוח - האם אי אפשר להבין את המצוקה שלו ואת הבעיות שלו? מבין כל הדמויות קשה למצוא מישהו שגורם לצופה לתעב. ופה יש נקודה חזקה שכבר שווה לצפות בסרט בשבילו.

2) כמו הערת שוליים - אין סגירת סרט. מי צדק במשפט? מה ההמשך? האם הבת תכריע למישהו? האם הם חייבים כסף לתובעים? זה ממש מזכיר את הערת שוליים שאין מושג מה הצעד הבא. 

3) בדומה להערת שוליים, יש עומק אדיר לדמויות. זה כיף לראות סרט שאתה מרגיש שאתה מכיר את הדמויות ויכול לדמיין את הלך מחשבתם. חזק.

אבל אני רוצה להגיע לדבר האחרון שאהבתי וריגש אותי בסרט:

1) מת על סצינות פתיחה כאלו. (ממש כמו הערת שוליים) שמים את הזוג הזה על תחילת הסרט בויכוח בינהם, ואתה קולט את הבעייתיות בהחלטה ולפתע אני קולט שבעצם הבמאי שם אותי בעייניים של השופט. בוא נראה אותך הצופה מחליט מה נכון ומה לא. בוא נראה אותך על דוכן השופט חורץ גורל. מי כאן הצודק? מת על זה...

2) הדבר שהיה לי הכי חזק בסרט זה הזוגיות של הזוג העשיר. לא קלטתי את זה רוב הסרט, אבל לקראת הסוף זה ברור, ובמיוחד בסצינה האחרונה. היא פשוט אוהבת אותו! פשוט. נכון, היא מבקשת גירושין. אבל היא בעצם רוצה שירצה אותה חזק חזק. שהוא יהיה מוכן להגיד את זה. ואז התחלתי להסתכל עליו. בהתחלה ממש אהבתי את הדמות שלו, הוא רגיש, מתחשב, משכיל, אכפתי מהילדה שלו ומהאבא שלו. מדבר בשבח האמת כל הזמן, ומוכן לוותר לאיש החמום מוח על הבלאגן שהוא עושה. אבל לאט לאט, ובמיוחד בצפייה השניה, קלטתי את האבסורד. הוא ידע שהיא בהריון ולא שלט בעצמו. הוא מפיל כל החלטה על הבת שלו. הוא פאסיבי, מגיב מאוחר, ויותר מהכל הוא אוטיסט רגשי ומלא בכבוד עצמי. אחד כמוהו צריך לקפוץ על אשתו ולא לתת לה שום אפשרות ללכת. להגיד לה מה הוא רוצה. ובעצם מה שהוא עושה לבת שלו זה מה שהוא עושה לאישתו. נותן לה את חופש הבחירה ובורח מלקחת אחריות. פאטתי. 

בסצינה האחרונה המהממת רואים את אישתו מעבר למראה ממשיכה להביט לו בעיניים מתחננות כאלו. היא אוהבת אותו ורק רוצה שיעשה צעד. אבל הוא בכלל לא מרים את המבט אליה. איזה מפח נפש. עצוב.

מודה באשמה. הסרט איטי קצת. ואין בו מוזיקה. אבל לעומת היתרונות שלו - אני חושב שהוא סרט מבריק המציג דמויות יפות ומורכבות, ומציף רגשות שעולים ונוכחים בהמון סצינות טובות.

וברור שגם יצר המציצינות על איראן עוזר לסרט...