אוקיי,
אז הבלוג סוף סוף נפתח. פורום הקישקושים של צביקה יצא לדרך!
אתחיל עם סרט שראיתי אמש, "מים ואהבה". כמובן, ספולירים הם חלק מהביקורת...
-----------------------------------------
מים ואהבה:
אמנם אמנם "מים ואהבה" הוא שיר הלל למין הנשי, משבח ומהאדיר את הכוח הנשי, ומציג בצורה ראוותנית ואקזוטית את האשה.
אמנם. אך מה עם הגברים?
הסרט הצליח איכשהו להרגיז אותי. אני לא מדבר על כך שבשלב מסוים כבר הבנתי שיש מאבק של הנשים מול הגברים ושהיה אפשר לקצר בהרבה את הסרט (כמו הסצינה שהנשים מגיעות לשבת מול הגברים במרכז הכפר. מה זה הוסיף?) , ושעוד פעם לראות את הנערה עולה לנשק את הסוחר עם החמור היה קצת מיותר. על זה אני לא מדבר כי אם זה היה רק זה, כלומר ביזבוז זמן, הייתי מוריד מכבודי ומכבד את הקהל הרב שהיה בסינמטק בהקרנה ונראה שיצא נפעם, או לפחות היה יותר סבלני ממני. העלילה אמנם מנסה לתוות עוד ועוד תתי עלילות, דבר שלרוב עובד בסרטים, אך כאן זה היה לי משום מה ארוך ולא רלוונטי. אבל גם לזה אני אומר ניחא. סך הכל, גם אני הוקסמתי מהצילום ומהמוזיקה (שאלו דברים שיכולים לקנות את ליבי בסרטים. ובעיני הסרט הזה יכול לזכות באוסקר בתור מחזה), בהחלט רותקתי למציצנות לתוך כפר מרוקאי נידח, התפעמתי מהנוף המרהיב, מה"שוטים" המיוחדים, הניגודיות בצילום בין חושך ואור, בין עיר לכפר. אכן כל אלו דברים שובי לב.
אך יצאתי נרגז. אמרתי לידידה, שאם הסרט לא היה דרמה אלא סרט דוקומנטרי שבא להציג את הבעיתיות בעולם האיסלאמי ואולי איכשהו לעזור לחולל שינוי בתוך עולם זה, הייתי מצטרף בשמחה למחיאות כפיים שנשמעו באחת מהסצינות החינוכיות של הסרט (באמת! בחיי לא הייתי בסרט שהיו מחיאות כפיים באמצעו. אדיר!), אך מכיוון שזהו סרט דרמה עלילתי, האכזבה שלי נסקה לשמיים.
ולמה? כי קשה לי עם התחושה שלצאת מסרט והדבר הראשון שאני רוצה זה לעשות לינץ בגברים. נכון, הסרט מסתיים בשיר ששרה אחת הנערות "המעיין של האשה הוא הגבר שלה", אולי כניסיון של הבמאי (שהוא יהודי בכלל) טיפה לרכך את תחושת הלוחמנות בין המינים שעולה בסרט. יש גם סצינת סקס (מצונזרת. לידיעתכם) המציגה את הסקס בתור איחוד לבבות אוהבים. מעולה ומדויק. אבל בסופו של דבר זה לא עובר מסך, כי מהסרט עולה בצורה פשטנית הסטרואטיפים הקלאסיים - האשה היא מקור החיים, המעיין הנובע, זה שבאמת מנתב את הכוחות כולם, והגבר...הגבר הוא סתם יצור מעיק, כולא, דתי פנאט, יצור מיותר, לא תורם, זולל וסובא, ואפילו טיפש מאוד (מה הבעיה למשוך מים ממעיין שמעל לכפר???).
שיצאתי מהסרט הבנתי את העוצמה של הסרט "פרידה", ולמה אני חושב יותר ויותר שהוא מאסטרפיס אומנות. ב"פרידה", יש קונפליקטים בין האנשים, וברור שגם מעמד האשה הוא נושא (ועוד אולי בהמשך אתייחס בכלל האם מים ואהבה הוא סרט על מאבק שיחרור האשה או יותר מכך), אך הבמאי שם הצליח ליצור אצלי תחושה של סימפטיה והזדהות עם כל אחד מהדמויות. אני זוכר שב"פרידה" כל דמות מצטיירת גם באנושיות שלה, גם במורכבות שלה. קשה להחליט מי צודק שם יותר ממי, וגם מי שטועה - לפחות הצופה מרחם עליו, מבין אותו, יכול לקבל אותו. בסרט "מים ואהבה" לעומת זה, אין שום סימפטיה לזן הגברי. בדרך להעצים את האשה צריך לרמוס עד דק את הגבר. יצאתי מכך בתחושה מבאסת ומאוד מנוכרת לסרט,
ויותר מכך. האם "מים ואהבה" הוא סרט על שיחרור האשה מכבלי הגבר המסרס? זה רק פן אחד של הסרט. הפן היותר רחב הוא מסורת מול מודרנה, כפר מול העיר, בורות(דת) מול ידע. בידוד טכנוליגי מול התקדמות טכנולוגית. אני מסכים עם הביקורת שקראתי איפשהו שהסרט איננו מטיף לזנוח את דרכי הדת, ובכך גורם לי קצת להעריך אותו. אך הסרט לא מציג בפניי בכלל בכלל את המחיר של שינוי בדרכי המסורת. מה קורה ומה יקרה לכפר שיהיה בו טלנבולות פתוחות 24 שעות? מה יקרה לאנשים ביום בו הקליטה לא תיהיה רק בקצה ההר או רק בלב החצר? מה יקרה לחברה שמרנית שיתחולל בה שינוי מעמדי? הסרט מציג תמונה חד ממדית ובכך מפנה את אור זרקוריו להוליווד, לקיטש הרדוד, לעודף לברליזם האופנתי השלט בכל. ושוב אחזור לסצינת המחיאות כפיים באולם הקולנוע - לא בכדי זה קרה. כשהנושא בחברה הישראלית עדיין נמצא באמצע הבירור, כשהשכם וערב אנו מדווחים על הדרת נשים ועל חברה שלמה חרדית שלא תורמת בכלום לחברה הכללית, כשהמיעוט החילוני מרגיש מאויים, אזי אין להתפלאות שהאסוציאציה שעולה לצופה הישראלי הוא ההקשר הפנים ישראלי. אם זה ככה במרוקו אזי גם אנחנו לא רחוקים מהם.
רק ששכחו לדווח באמצע על הצד ההופכי של המטבע, וזה האם המודרנה או הטכנולוגיה באמת שינו את לב האדם? והאם באמת העולם יראה יותר טוב כשהמתירנות תשלוט בהכל? האם החיי משפחה נגאלו מיסוריהן והמודל המערבי מושלם? האם העולם שאנו חיים בו באמת מכיר באשה "קיימת" שעומדת בפני עצמה ואין בו ניצול פרסומי, שיווקי, מיני של גוף האשה? בסרט אין בכלל דילמה, יש טובים ויש רעים, יש את הקולונליזם שדפק הכל, יש את הדתיים שדפקו הכל, יש את המסורת שדפקה הכל, ואין שום התייחסות למחירים שכפר כזה ישלם בפותחו את הדלתות לשוק הקפטילסטי והטכנולוגי. חבל.
עוד נקודות קצרות:
1) מת על המוזיקה בסרט!
2) מת על הנופים בסרט! זה תמיד עוזר לעבור מסצינה מעיקה או לא נוחה לנוף סוחף. שימוש מעולה בכלי הזה.
3) שילוב טוב בין הומור, הופעות מוזיקליות, רצינות, כבדות בסרט. וזה כבר שווה צפייה בשביל זה.
4) אהבתי מאוד את הדימויים בסרט. כגון:
* הפערים בין היום ללילה. הסצינות המלחיצות בלילה כגון הארוחות במעגל שכאילו נעלמות ביום.
*הפערים בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. שוב, גורם לחשוב שדברים קורים בחדרי חדרים ויש פער בין ההצגה של דברים לבין איך שהם באמת אחד מפה אחד בלב.
* סצינות מסוימות שנותנות הרגשה של מבצע חשאי, כגון שהזוג קורא בפנסים ספרים מסוימים, כשחשכה מקיפה את הכל.
* האם באמת הסצינה שהזקנה בועטת בחמור והוא לא זז קשורה לבלעם הנביא? יכול להיות?
5) מת על "שוטים" מסוימים בסרט, כגון הסצינה עם הפלאפון במרכז החצר, שהמצלמה זזה מסביבה 360 מעלות ואז עושה קלוז אפ על השחקנית. מת על זה.
6) שונא אבל שונא סרטים דידקטיים שבאים לחנך אותי ישירות. המונולוגים הללו על כך שהאיסלאם האמיתי לא מפלה נשים, או על כך שמוחמד לא הטיף לאלימות - שישמרו את זה לסרט לטלויזיה החינוכית. לא באתי לראות סרט של הר המור. סורי.
אז הבלוג סוף סוף נפתח. פורום הקישקושים של צביקה יצא לדרך!
אתחיל עם סרט שראיתי אמש, "מים ואהבה". כמובן, ספולירים הם חלק מהביקורת...
-----------------------------------------
מים ואהבה:
אמנם אמנם "מים ואהבה" הוא שיר הלל למין הנשי, משבח ומהאדיר את הכוח הנשי, ומציג בצורה ראוותנית ואקזוטית את האשה.
אמנם. אך מה עם הגברים?
הסרט הצליח איכשהו להרגיז אותי. אני לא מדבר על כך שבשלב מסוים כבר הבנתי שיש מאבק של הנשים מול הגברים ושהיה אפשר לקצר בהרבה את הסרט (כמו הסצינה שהנשים מגיעות לשבת מול הגברים במרכז הכפר. מה זה הוסיף?) , ושעוד פעם לראות את הנערה עולה לנשק את הסוחר עם החמור היה קצת מיותר. על זה אני לא מדבר כי אם זה היה רק זה, כלומר ביזבוז זמן, הייתי מוריד מכבודי ומכבד את הקהל הרב שהיה בסינמטק בהקרנה ונראה שיצא נפעם, או לפחות היה יותר סבלני ממני. העלילה אמנם מנסה לתוות עוד ועוד תתי עלילות, דבר שלרוב עובד בסרטים, אך כאן זה היה לי משום מה ארוך ולא רלוונטי. אבל גם לזה אני אומר ניחא. סך הכל, גם אני הוקסמתי מהצילום ומהמוזיקה (שאלו דברים שיכולים לקנות את ליבי בסרטים. ובעיני הסרט הזה יכול לזכות באוסקר בתור מחזה), בהחלט רותקתי למציצנות לתוך כפר מרוקאי נידח, התפעמתי מהנוף המרהיב, מה"שוטים" המיוחדים, הניגודיות בצילום בין חושך ואור, בין עיר לכפר. אכן כל אלו דברים שובי לב.
אך יצאתי נרגז. אמרתי לידידה, שאם הסרט לא היה דרמה אלא סרט דוקומנטרי שבא להציג את הבעיתיות בעולם האיסלאמי ואולי איכשהו לעזור לחולל שינוי בתוך עולם זה, הייתי מצטרף בשמחה למחיאות כפיים שנשמעו באחת מהסצינות החינוכיות של הסרט (באמת! בחיי לא הייתי בסרט שהיו מחיאות כפיים באמצעו. אדיר!), אך מכיוון שזהו סרט דרמה עלילתי, האכזבה שלי נסקה לשמיים.
ולמה? כי קשה לי עם התחושה שלצאת מסרט והדבר הראשון שאני רוצה זה לעשות לינץ בגברים. נכון, הסרט מסתיים בשיר ששרה אחת הנערות "המעיין של האשה הוא הגבר שלה", אולי כניסיון של הבמאי (שהוא יהודי בכלל) טיפה לרכך את תחושת הלוחמנות בין המינים שעולה בסרט. יש גם סצינת סקס (מצונזרת. לידיעתכם) המציגה את הסקס בתור איחוד לבבות אוהבים. מעולה ומדויק. אבל בסופו של דבר זה לא עובר מסך, כי מהסרט עולה בצורה פשטנית הסטרואטיפים הקלאסיים - האשה היא מקור החיים, המעיין הנובע, זה שבאמת מנתב את הכוחות כולם, והגבר...הגבר הוא סתם יצור מעיק, כולא, דתי פנאט, יצור מיותר, לא תורם, זולל וסובא, ואפילו טיפש מאוד (מה הבעיה למשוך מים ממעיין שמעל לכפר???).
שיצאתי מהסרט הבנתי את העוצמה של הסרט "פרידה", ולמה אני חושב יותר ויותר שהוא מאסטרפיס אומנות. ב"פרידה", יש קונפליקטים בין האנשים, וברור שגם מעמד האשה הוא נושא (ועוד אולי בהמשך אתייחס בכלל האם מים ואהבה הוא סרט על מאבק שיחרור האשה או יותר מכך), אך הבמאי שם הצליח ליצור אצלי תחושה של סימפטיה והזדהות עם כל אחד מהדמויות. אני זוכר שב"פרידה" כל דמות מצטיירת גם באנושיות שלה, גם במורכבות שלה. קשה להחליט מי צודק שם יותר ממי, וגם מי שטועה - לפחות הצופה מרחם עליו, מבין אותו, יכול לקבל אותו. בסרט "מים ואהבה" לעומת זה, אין שום סימפטיה לזן הגברי. בדרך להעצים את האשה צריך לרמוס עד דק את הגבר. יצאתי מכך בתחושה מבאסת ומאוד מנוכרת לסרט,
ויותר מכך. האם "מים ואהבה" הוא סרט על שיחרור האשה מכבלי הגבר המסרס? זה רק פן אחד של הסרט. הפן היותר רחב הוא מסורת מול מודרנה, כפר מול העיר, בורות(דת) מול ידע. בידוד טכנוליגי מול התקדמות טכנולוגית. אני מסכים עם הביקורת שקראתי איפשהו שהסרט איננו מטיף לזנוח את דרכי הדת, ובכך גורם לי קצת להעריך אותו. אך הסרט לא מציג בפניי בכלל בכלל את המחיר של שינוי בדרכי המסורת. מה קורה ומה יקרה לכפר שיהיה בו טלנבולות פתוחות 24 שעות? מה יקרה לאנשים ביום בו הקליטה לא תיהיה רק בקצה ההר או רק בלב החצר? מה יקרה לחברה שמרנית שיתחולל בה שינוי מעמדי? הסרט מציג תמונה חד ממדית ובכך מפנה את אור זרקוריו להוליווד, לקיטש הרדוד, לעודף לברליזם האופנתי השלט בכל. ושוב אחזור לסצינת המחיאות כפיים באולם הקולנוע - לא בכדי זה קרה. כשהנושא בחברה הישראלית עדיין נמצא באמצע הבירור, כשהשכם וערב אנו מדווחים על הדרת נשים ועל חברה שלמה חרדית שלא תורמת בכלום לחברה הכללית, כשהמיעוט החילוני מרגיש מאויים, אזי אין להתפלאות שהאסוציאציה שעולה לצופה הישראלי הוא ההקשר הפנים ישראלי. אם זה ככה במרוקו אזי גם אנחנו לא רחוקים מהם.
רק ששכחו לדווח באמצע על הצד ההופכי של המטבע, וזה האם המודרנה או הטכנולוגיה באמת שינו את לב האדם? והאם באמת העולם יראה יותר טוב כשהמתירנות תשלוט בהכל? האם החיי משפחה נגאלו מיסוריהן והמודל המערבי מושלם? האם העולם שאנו חיים בו באמת מכיר באשה "קיימת" שעומדת בפני עצמה ואין בו ניצול פרסומי, שיווקי, מיני של גוף האשה? בסרט אין בכלל דילמה, יש טובים ויש רעים, יש את הקולונליזם שדפק הכל, יש את הדתיים שדפקו הכל, יש את המסורת שדפקה הכל, ואין שום התייחסות למחירים שכפר כזה ישלם בפותחו את הדלתות לשוק הקפטילסטי והטכנולוגי. חבל.
עוד נקודות קצרות:
1) מת על המוזיקה בסרט!
2) מת על הנופים בסרט! זה תמיד עוזר לעבור מסצינה מעיקה או לא נוחה לנוף סוחף. שימוש מעולה בכלי הזה.
3) שילוב טוב בין הומור, הופעות מוזיקליות, רצינות, כבדות בסרט. וזה כבר שווה צפייה בשביל זה.
4) אהבתי מאוד את הדימויים בסרט. כגון:
* הפערים בין היום ללילה. הסצינות המלחיצות בלילה כגון הארוחות במעגל שכאילו נעלמות ביום.
*הפערים בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. שוב, גורם לחשוב שדברים קורים בחדרי חדרים ויש פער בין ההצגה של דברים לבין איך שהם באמת אחד מפה אחד בלב.
* סצינות מסוימות שנותנות הרגשה של מבצע חשאי, כגון שהזוג קורא בפנסים ספרים מסוימים, כשחשכה מקיפה את הכל.
* האם באמת הסצינה שהזקנה בועטת בחמור והוא לא זז קשורה לבלעם הנביא? יכול להיות?
5) מת על "שוטים" מסוימים בסרט, כגון הסצינה עם הפלאפון במרכז החצר, שהמצלמה זזה מסביבה 360 מעלות ואז עושה קלוז אפ על השחקנית. מת על זה.
6) שונא אבל שונא סרטים דידקטיים שבאים לחנך אותי ישירות. המונולוגים הללו על כך שהאיסלאם האמיתי לא מפלה נשים, או על כך שמוחמד לא הטיף לאלימות - שישמרו את זה לסרט לטלויזיה החינוכית. לא באתי לראות סרט של הר המור. סורי.
אפשר להגיב כאן...
ReplyDelete