מה עובר על גילברט - ביקורת סרט

לא בכדי השתעממתי ברובו הגדול של הסרט "מה עובר על גילברט" מה כבר יכול להתרחש בעיירה אמריקאית, נידחת ומנומנמת? אכן מעל פני השטח הסרט איטי ולא הרבה קורה. אנו עוקבים אחרי דמותו של גילברט שמטפל במשפחתו ויוצר קשרים עם סביבתו הקרובה. לא הרבה משתנה ולא הרבה קורה. אולם, בדומה ל"סרט לבן" (בו בוחנים באיטיות את סביבת העומק של ילדי שנת 20' בגרמניה), גם כאן מגלים שמתחת לפני השטח ישנם המון התרחשויות המתכנסים כולם לתוך גילברט. בעצם אין כמו השם של הסרט כדי להעיד על כך – מה עובר על גילברט?

רק בחצי השעה האחרונה הצלחתי לצלול פנימה לתוך הסרט, שכן מתחת לפני השטח ישנה הסתרה על גבי הסתרה הגורמת לבושה עצומה. האבא של המשפחה מתאבד ("תלה עצמו לייבוש") לפני 18 שנה – כנראה, וזו השערתי, בעקבות בושה על כך שנולד לו בן מפגר, החוגג בדיוק יום הולדת 18. האח בורח מסיבות לא ברורות (בסוף הסרט כבר יותר ברור למה). האמא השמנה נמצאת רק בתוך הבית ואין להוציאה החוצה עד כדי כך שאפילו לא מביאים אורחים לתוך הבית כדי שלא יתקלו במראה שלה. גילברט מסתתר מאחורי המדפים במכולת והמאהבת שלו מוסרת לו הודעות מאחורי אחד המוצרים. אפילו הילדים שמעיזים להציץ לתוך הבית עושים זאת בהחבא ובהסתר. באיזשהו מקום, היחיד שמוכן טיפה להגיד דברים לא נעימים בחוץ הוא האח המפגר (וגם החברה החדשה של גילברט אליה נגיע בהמשך) שאחד המשחקים האוהבים עליו הוא מחבואים. הוא מסתתר על עץ, מעל הקרקע, (ובכלל שואף להגיע מעלה מעלה), ולאורך כל הסרט מאתגר את הדמויות. נדמה שהשאלה איננה איפה האח המפגר מתחבא, אלא איפה גילברט? איפה לעזעזאל הוא מתחבא?

לא פלא שבמצב הנתון הזה בוחר גילברט להסתתר מאחורי עצמו ומאחורי התפקיד הטרגי שהמציאות "העניקה" לו. הוא מטפל בצורה נאמנה באחיו, מנווט את הבית, עובד במכולת ונמצא כגורם המאזן במשפחה. אך זהו רק צד אחד של המטבע, המטבע שרואים כלפי חוץ. כלפי פנים, אין אנו יודעים דבר וחצי דבר על רגשותיו. הוא נשאר פאסיבי למצב, נתון לגורל העיוור, הולך למאהבת כשהיא קוראת לו ואף לבעלה כשהוא קורא לו, מבטיח הבטחות לשוטרים, הבטחות שאיננו יכול להתחייב עליהם, ובכלל אין לו שום שאיפות עצמיות.

יפה אמר לי יוני, חבר שנכח איתי בצפייה של הסרט, שהיסודות הפיזיים של הבית רעועים,לא יציבים ודורשים חיזוק, ושהם מסמלים  את התחושה הרעועה והלא יציבה של המשפחה. אך אני הולך עוד צעד קדימה ואומר שיותר מכך - התחתית של הבית היא הסמל לתת המודע של הגיבור (כמו בסרט "התחלה"), והתת מודע הזה הוא רעוע וחשוך. עד כדי כך שגילברט לא מוכן לרדת לתחתית הבית אפילו לא כדי לתקן את היסודות. בכך מסמן הוא את הגבולות גזרה של היכולות שלו להיות אקטיבי, להתמודד ולשנות את המציאות הרדומה והלא נעימה של חייו.

כדי להיות כנה אוסיף ואומר שנדמה שאפילו אני מצאתי את עצמי לא מדמיין שיכול להיות אחרת בעיירה שכזו, במקום קטן שבו כולם מכירים את כולם (אחד החברים של גילברט הוא קברן. כמה קברנים אתם מכירים?). לא רק האנשים ברחוב צפו בבוז ובסקרנות על האשה השמנה שיוצאת מהבית כדי להילחם בשוטרים חסרי לב ורגש, אלא אף אני הייתי חלק מאותם אנשים, צופה באימה ובלעג על האשה הזו.

וכך קורה שבעיירה הזו, במקום בו נשאר רק הצורך הבסיסי של "להיות בסדר", לא להיות חריג, וכשמאחוריו יש הרבה הסתרה ובושה, השלב הבא הוא בגידה: לבגידה פיזית – גילברט עם האשה הנשואה, ובגידה מוסרית\כלכלית – גילברט קונה בחנות המתחרה במכולת המקומית.

אולם הסרט נותן תקווה. ישנו כוח שבא מבחוץ הגורם לגילברט לערער על היסודות הנוקשים של חייו. זה לא הבורגר החדשני שמפיח אוירה חדשה בחייהם של התושבים, אלא הסם המוכר והידוע והוא סם האהבה. לפתע אנו מגלים שלגיבור הסרט יש רצון משל עצמו. הוא מסוגל לשבור את השיגרה ולהשאיר את אחיו במקלחת, למרות המחיר שהוא משלם על כך לאחר מכן.מתגלה ששובבות ילדותית איננה מסוכנת ואפשר לקפוץ למים באקט ספונטני.נחשף שאקטיביות היא דבר חיובי - כאשר אחותו זורקת אבן על החלון בעודה מבחינה בילדים מציצנים, גילברט מחייך, חיוך המבטא את ההנאה שלו לראות שאחותו אקטיבית ולא אדישה.

אך יותר מהכל, לפי דעתי, מתגלה העובדה הפשוטה שאפשר להפגין אהבה מחוץ לבית, במרחב הציבורי. אפילו שהאמא של החברה נמצאת באזור, הזוג הטרי לא נדרש להסתתר ולהחביא שום דבר. לפתע, בניגוד לכל האמור למעלה, אהבה איננה רק יחסים מיניים מזדמנים (ואפשר אף לסרב אליהם), אלא אהבה כוללת חיבוק מרוגש, רומנטיקה של שקיעה, והמתנה של שנה לאהובה שעוד תבוא. ככל שהסצינה של גילברט ואהובתו המתנשקים בדשא היתה נערית ואולי אף ילדותית, כך שמתי לב שאני מתרגש לראות את הסוד הפשוט של אהבה פשוטה. או אם תרצו, אהבה שאיננה תולדה של בושה אלא אהבה שאיננה תלויה בדבר.

היה ראוי הסרט להסתיים בנקודה זו, אך לצערי בחר במאי הסרט בסיום לא אמין וקודר בשאלה מה קורה לאדם המתעורר ו"נולד מחדש". גילברט המתחיל לחוש שוב את חייו, מצליח אכן סוף סוף לרדת לתחתית הבית, אך במקום לתקן את היסודות ולהתחיל מחדש, הוא בוחר (או שמא זהו איננו בבחירתו?) להרוס ולהחריב את היסודות. אני בטוח שגילברט יכל למצוא דרכים יותר מקוריות להוציא את גופת אמו מהקומה השניה, אך גילברט לא מעניק הרבה סיכוי לשינוי מתוקן ומסודר, ותחת זו מעדיף לשרוף את הבית וכנראה עימו את כל הזיכרונות שלו מעצמו מאותה עת. בדילמה המתנגנת ברקע הסרט לכל ארוכו, בדילמה שבין הבית לבין החוץ, בין אינדבדואל לבין הכלל, ובין היסודות הקשים של האדם ליסודות הרכים של האדם, נוקט הסרט בקו לא פשרני וקשוח שבו השינוי יכול להתחולל רק כששורפים את היסודות עם הבית.חבל.

אם הינכם מתכוונים ללכת לראות את הסרט "מה עובר על גילברט", על תצפו לחוויה סוחפת ואקסטיזית. בואו לסרט בהקשבה להתפתחות ולשינוי איטי וכך תוכלו אולי לעבור מסע עומק בתוך נוף מוכר ושיגרתי שיזכיר לכם סיטואציות רגילות ופשוטות ובהם הריגוש החזק והפועם. תהנו!