"קירות צדדיים" - ביקורת לסרט!
יש סרטים שיוצאים מהם ומתפעלים מהגאונות של הבמאי - לקחת סרט עלילתי
פשוט, לא מורכב, ואפילו די קיטש, ולהצליח להפיק ממנו את המיטב. זה לא קורה הרבה,
ואמש זה קרה לי עם "קירות צדדים".
הסרט מציג 2 דמויות במרחב עירוני אורבני צפוף. זהו עוד סיפור קומדיה
רומנטית קלאסית
ונדושה,
על 2 אנשים שלא מצליחים להסתדר במרחב
החיצוני ולכן מסתגרים בתוך המרחב הפנימי, ועל האופן בו הם מפספסים זה את זה בכל
מיני תתי אירועים עד הרגע המיוחל בו לבסוף מתרחשת הפגישה. בדרך הם כמובן מוצאים
המון אכזבות, כשלונות, תסכולים, דכאונות. לכאורה פשוט, מוכר, ודי בסיסי.
אך במקרה של "קירות צדדיים" יש הרבה יותר מכך ופה מתבטאת
גדולתו של הבמאי, גוסטובו טארטו, שזהו לו סרט הארוך הראשון שהוציא. נתחיל עם הדבר הכי בולט –הצורה בה הסרט
בנוי. תחילתו של הסרט בצילום מפואר של בתים בבואנוס אירס, כשברקע קולו של השחקן
מחזק את הקשר בין האדרכילות והמבנה העירוני לבין מודל החברה והפרט שבתוכה. בהמשך
משתמש הבמאי באפקטים ויזואליים, אילוסטרציות, אנימציות, ירידה לפרטים איכותית, (שאולי
אגע בזה בהמשך), ואפילו איימג' קאט בולט באמצע הסרט. כל אלו מוסיפים חן לעלילה הלא
מפותחת של הסרט הגרמות (לי לפחות) הנאה מרובה.
למרות שיש אופטימיות רבה בסיום הסרט, ולא חושב שאהיה בגדר ספוליר אם
אגלה שהסוף היה צפוי ודי ברור מתחילתו, הרי ההרגשה – וזה שוב לזכותו של הבמאי –
איננה של רומנטיקה קיטשית ומסחרית מבית מדרשת הוליווד. אנו נמצאים בשנות ה-2000,
בעידן של מגה טכנולוגיות, של אינטרנט וצאט ופייס וסמס ומה לא. יש המון דרכים לתקשר
ולהתקשר בין בני אדם (הגיבור בסרט אומר שהכל הוא עושה דרך המחשב היום), אך הסרט
מציג היטב את הניכור, הבדידות, החיסרון באהבה ובמגע אנושי. הבני זוג הממשיים הם או
אימפוטנטיים או חסרי לב. יצאתי קצת מדוכא מהסרט ומהאהבה שהוא מציג בשחר פתחו של העידן
הטכנולוגי. אפילו הרופא, שהוא לרוב דמות שמסמלת סימפטיה, עומד בזווית צילום
אבסורדית, הוא עומד מולנו, מול החולה בעצם, בזמן שרואים את כל הרחוב הגדוש והסואן
כשהוא מדבר. הוא אף מעשן סיגריה בזמן שהוא מקבל את הפציינט שלו. כל זה יצר אצלי
תחושה לא של חיי אהבה אלא של מות האהבה. נכון, בסוף בסוף יש גאולה, אך רוצה אני
לטעון שאני לא זוכר את רגע הגאולה, (רגע של ההכרה של הגיבורים זה בזו) אלא זוכר
אני את הגלות, את הרגעים של הבדידות שלהם בדרך ואת הייסורים הרבים המתלוווים אליה.
בהמשך לנקודה הקודמת, עלתה בי תחושה של עצבות כלפי הבמאי. הרי ברור
שיש קשר בין האדם לבין היצירה שלו, ואם כל הדמוית בסרט הן עצובות, דיכאוניות, ניורוטיות,
אימפוטניות, מלאות חרדה, סגורות ומופנות, הרי בטוח שיש לבמאי חלק מזה. הדמיות של
הבמאי הינן או פסיכולוגים המטופלים בעצמם או אנשים שבונים עולמות וירטואלים,
מאחורי חלונות ראווה, מאחורי מסך, בתוך דירות שהן "קופסאות איכסון", הסובלים
מדיכאון ומייאוש.כך גם בולט בסרט הירידה לפרטים קטנים, כגון: מה מכניסים לתיק
כשעוזבים את הבית? איזה דמיות יש באתרי הכריות, וכדומה. זו איננה רק מתודה שהבמאי
בחר בה. יש בה אמירה חברתית מסוימת. ואכן, רבות נכתב על כך שבעידן המודרני יש עודף
אינפורמציה ועודף אופציות שהן אולי שיא החלום האמריקאי, אך כשבאות הן לידי מעשה בחיי
האדם היחיד, הם כמין חלון ראווה פנטזיונרי שכולא את האדם בתוכו. כשיש עודף
אינפורמציה יש גם השטחה מרדדת, ההתבוננות נשארת לעד מתוך חלון בית, מחוץ למציאות,
והיכולת לצאת למרחב חדש יכולה לקרות רק מהקירות הצדדיים, על ידי שבירה של קיר
חיצוני (מישהו הזכיר את "הדקדוק הפנימי"?) הגורמת אמנם לגיחוך קל אך
מאפשרת אינטימיות בין זרים.
דבר אחרון. אחד מהסצינות המרגשים עבורי בסרטים הוא הרגע בו הגבר והאשה
נפגשים. לרוב ברגע זה טמון כבר המון מהסודות שהדמיות יחלקו בהמשך. תנסו לחשוב על
רגע כזה בסרטים שאתם מכירים (עולה לי "הבית ברחוב שלוש" או אהבה בשחקים"),
ותגלו את המבט הקסום של הנער בנערה, את הציפיה הניכרת בעיניה של הנערה, את ההערצה,
הכיסופים, האיבוד שליטה, ההסמקה, המשפט המגומגם, המילים המרמזות משהו, שמלווים
רגעי התלהבות נעריים. בסרט הזה, וזו נקודה למחשבה, הפגישה לא באמת קרתה. אה, כן,
הם נפגשים בסצינת הסיום. זה לא זה. המפגש שלהם כמעט קורה: בבריכה, ברחוב, במכולת
השכונתית, אולם בסופו של דבר המפגש המשמעותי היחיד שלהם קורה בעיקר בעיקר...בצאט.
האם יכול להיות שבעידן המודרני המפגש הכי חזק, זה שמבטא את הפנטזיות הכי עמוקות
שלנו קורה במרחב הוירטואלי? אני לא חושב שזה היה הסרט הראשון לבשר על התופעה, אך
בשבילי הוא היה הסרט הראשון שחשבתי על זה. האם יוחלפו בעתיד סצינות פגישה זכר-נקבה
מופלאות שגדלנו עליהם בצורתם המבוישת והכנה ויהפכו להיות מפגש פחות חשוף, פחות
אינטימי, ויותר קר ומנוכר? ואם כך, האם לעולם לא נפחד שיפול השאלטר (אולי בגלל
החום והעומס על חברת החשמל) ונאבד את אותו רגע הקסום של ההתייחדות הגואלת?
וכאן אתוודה. אינני מחבב יתר על המידה את ג'אנר הסרטים האלו הקרויים
"קומדיה רומנטית". אולם אחד הדרכים עבורי לדרג סרט בסיגנון הזה היא לבדוק
האם יצאתי מהסרט עם תחושה של תקווה ואופטימיות. ולמרות כל האמור למעלה והפסימיות
הנושבת בסרט, מ"קירות צדדים" יצאתי גם עם תחושה לנסות, להעיז, להינות
מהדברים הקטנים שאולי אולי יגרמו לאהבה אמיתית לפרוח. בוא נגיד את זה ככה, הדבר
הראשון שעשיתי עם יציאתי מהקולנוע היה להתחיל עם בחורה שראיתי בגלידריה. וזה כבר
הישג ל"קירות צדדים", בטח בעולם מנוכר כמו שלנו...
No comments:
Post a Comment