ביקורת - טרה פרמה

טרה פרמה

לצערי, התחושה שעולה מן הסרט היא של פספוס. יש פוטנציאל, הבימוי בסדר, והצילום הרבה יותר מבסדר, הוא מעולה, הזמן של הסרט מתוזמן טוב (שעה וחצי, בדיוק הזמן הנדרש), יש גם נושא מעולה, ונופים מהמהמים, תיירים ומהגרים, צבעי הים ושמים תכולים.לכאורה הכל מושלם. אבל חסר משהו אחד מהותי והוא תסריטאי שידע מה לעשות עם כל זה. ההרגשה שלי שהתסריט נכתב ונחתך, נעשה בצורת טלאי על גבי טלאי, ובגדול בגדול הייתי אומר שיש יותר מדי תתי סיפורים לא ברורים שנשארו פתוחים ולא מחוברים. הנה מספר דוגמאות - הסיפור של האבא של הגיבור. למה הוא נעלם בים? מה הוא קשור לסיפור? או התיירת שבאה והלכה, שהגיבור אומר לה רק לשתוק (הזכיר לי את מאיר אריאל ב"תכנסי כבר לאוטו וניסע"), מה איתה, מה הקטע שלה? רק להיות בלונדינית תפאורתית? וגם הילדים של המהגרת - מה הם מזכירים לאמא? האם אלו רק רחמים על המסכן או שיש שם עוד זיכרונות שאיננו יודעים עליהם?

יהודית אמרה בסוף ההקרנה - קשה לי היום עם סרטים שמנסים להאכיל אותי עם כפית מה נכון ומה לא. אכן, בסרט הזה יש טובים ויש רעים, המהגרים הם הטובים, השוטרים הם קלגסים, ואין שום מקום לדילמה וקונפליקט אמיתי. זה סרט שמציג עמדה מאוד שמאלנית בצורה דמגוגית ובצורה מוחצנת, עמדה הנראית כאילו היא היחידה הקיימת ואין בלתה. ברור שזכויות אדם כפי שמוצג בסרט ינצחו כל ערך אחר, שכן המהגרים מנסים לחיות ולשרוד, ולעומתם מוצבים התיירים המנסים לעשות גוד טיים וסקס. זה קונטרסט חזק מדי המוצג לעניות דעתי, בניגודיות עזה בדימוי של הצפיפות בסירות בים - המהגרים בסירה צפופים ונופלים בעל כורחם למים, בלילה; ולעומתם התיירים אמנם גם צפופים, אך הם רוקדים ונהנים, קופצים לים מתוך מתוך רצון, ומצולמים ביום. זה השלב שאמרתי לעצמי נו די. שקוף מדי. אם הייתי רוצה לשמוע הרצאה של שלום עכשיו, לא הייתי בא לראות סרט.

זה אפילו לא העובדה שהסוף היה צפוי. הגיבור של הסרט, הנער המתבגר, עובר טרנספורמציה במהלך הסרט - הוא נע בקטוביות שבין מה שסבא שלו מסמל לבין מה שדוד שלו מסמל. בתחילת המסע שלו הוא בצד של סבא שלו, אוהב את הים ומדרבן את אמא שלו להישאר באי. אך בשלב זו הוא פאסיבי, חסר עצמאיות, ונופל ללא תנאי כאשר דודו מפיל אותו לחול. לאחר מכן, הוא מגורה מהעולם החופשי והמשוחרר שהתיירת מסמלת ובכך בוגד בעצם במסורת אבותיו, במסורת שסבא שלו מנסה להנחיל לו. ואכן, כמו שאצלינו אומרים במזרח התיכון, אם לא יהיו לך שורשים נטועים באדמה, אז לא תצליח לשרוד כאן. בשלב הזה, נראה שהוא ואמו אכן יעזבו את האי לטובת הסתדרות כלכלית יציבה. אך הגיבור עובר את הטויסט הרצוי (לפי הבמאי) ובסוף יוצא כנגד המשטר, האפליה, הדיכוי, שובר את הכללים המותרים ודואג לטובת הזרים  המהגרים.הוא אפילו מתעמת עם הדוד שלו והפעם משיב לו ומפיל אותו לקרקע. זה יפה וחינוכי, אבל יש כמה ישיבות שאני מכיר שהיו יכולים להתחרות בקטגוריית הסרטים המיסונריים. שוב, כל עוד אין מורכבות, והסרט מציג חד ממדיות בנאלית, אולי הוא יזכה לליטופם הגאה של אקדמיות ברלין וקאן, אבל בסופו של דבר הוא נידון להיטמן בקרקעית ארכיון הקולנוע. וראי בנושא זה מה שרשמתי בבלוג בעבר על "מים ואהבה" ועל "פרידות".

אולם לפטור הכל ללא שבח אי אפשר. רגע אחד יפהפה, שרק בשבילו היה שווה לראות את הסרט הוא מה שאני קורא "סצינת דיון הגברים", מוטיב עוצמתי העולה בזיכרוני בעוד 2 סרטים אחרים ("עג'מי" ו"מים ואהבה"), שהשוואה ביניהם שווה התבוננות, בהבדלים בינהם ודימיון שבהם. אלו סצינות בהם חבורת גברים מרוכזת במקום אחד, סביב נושא שמעסיק אותם, והמצלמה עוברת בין פרצופיהם כאשר יש צדדים לדילמה לכאן או לכאן. במקרה של הסרט שלנו, הגברים מתאספים כדי לדון האם המשטרה פועלת נכון כשהיא עוצרת את המהגרים מלהיכנס לאי או לא. הזקנים שהם שומרי המסורת, טוענים שאסור לעצור את המהגרים וצריך לתת להם להיכנס. הצעירים שהם מכניסי המודרניזם, טוענים שהמהגרים מבריחים את התיירים ובכך מונעים את פרנסתם (מעניין שבסוף אלו שעוזרים למהגרים הם התיירים בעצמם. האין בזה תת אמירה שהבמאי רוצה לחשוף לנו עובדה מפתיעה - גם לתיירים יש לב!). היופי בסצינה הזו היא הדיאלוג והפתיחות המאפשרת דיון. כל אחד מבני החבורה המשתתפים במעגל רשאי להגיב ולהציף את דעותיו. ובאיזשהו מקום אפשר להגיד, שאולי הבמאי לא מרשה לנו לחשוב, אבל הדמויות שלו בסצינה הזו מרשות לעצמם לחשוב. ואפילו באופן גלוי.

ונקודה אחרונה וקצת פילוסופית. חשבתי בסיום הסרט על העובדה המעניינת שדווקא הסבא, האיש הכי שורשי במקום והאיש הכי קשור לאדמתו (ואולי לכן גם הכי קשור לים?), דווקא הוא לא מפחד להכניס את המהגרים לביתו. ואילו האנשים שנראים פחות קשורים לאי, שמבחינתם היו עוזבים בכל רגע כי במקום אחר יש כסף יותר טוב, דווקא הם מפחדים להכניס את המהגרים לביתם. יש כאן אמירה מעניינת שנראה לי שיש בה אמת, שגם זרקה אותי באסוציאציה די ברורה למחזותינו אנו - בימים אלו מקימים אנשי ימין אירגון הדואג להתנהלות תקינה של מחסומי יש"ע, אירגון שהוא המקבילה ל"נשות ווטש". הטענה העיקרית שלהם היא שדווקא משום שהם הם הבעלים הראויים והאמיתיים של האדמה בה אנו חיים, אז דווקא הם צריכים לדאוג לרווחת האדם העובד הפלשתינאי הפשוט. שהם אלו שצריכים לקחת אחריות על הזר והשונה, על המהגר ועל הפועל, ולא להפקיר אותם לשיני הבירוקרטיה ולידי העוולה. זה שהוא בעל הבית צריך להיות זה שדואג לבית ולכל המכלול של הבית, כולל המיעוטים שבתוכו. בלי התרפסות ובלי התנצלות. זה סוג חדש של אמירה בנוף הפוליטי ישראלי, היכולה אף אולי לתת מענה למצוקת הליברליזם האירופאי - אנחנו כאן. זה נקודת המוצא. ומתוך נקודת מוצא זו, יש לנו חובה מוסרית לדאוג לכל השונה מאיתנו. רואה לנכון לציין את אברהם אבינו כמודל לעניין זה. אברהם שזכה לברכה על הארץ והאחיזה שלו בארץ מובטחת וברורה, הוא אותו אברהם, איש החסד המובהק, המסוגל להכניס אורחים בלי לפחד שיקחו לו משהו משלו.
   

חיי פיי

חיי פיי

וואו !! מגלמוניה !!

עם סיום הצפייה בסרט נפלטו ממני 2 מילים הללו. אנחת ה"וואו" היתה כלפי התחושה הנדירה של צופה קולנוע כמוני המתענג מקולנוע ויזואלי ואומנתי, המגיע בסרט הזה לשיא חדש, לפחות מבחינתי. ה"מגלומניה" שהתלוותה למילה הראשונה דורשת יותר הסבר ועליה יהיה רוב הביקורת בהמשך.

הדבר הראשון והבולט ה"חיי פיי", וידעתי את זה עוד לפני שקיבלתי את המשקפיים התלת ממדיות בכניסה לאולם הקולנוע, הוא הויזואליות של הסרט. הסרט עטוף כולו במעשה אומנות זה, ואין ספק שמי שלא אוהב את הכלי הזה, יסבול רבות במהלכו, אך מי שמחבב את הסיגנון הזה, ידרג את הסרט בתור סרט מופת. השימוש בתלת מימד, הצבעים העזים, הטכנולוגיה, האנימציה- כל אלו הם רק מקצת מהכלים המרהיבים של הסרט, שמספר את סיפור ההישרדות של נער בלב ים יחד עם נמר, נמר שבפועל על הסט בכלל לא היה קיים וכול כולו אפקט שהבמאי יצר, אפקט של דימיון הנחרז לאורך כל הסרט.

הבמאי אנג לי יצר סרט מבריק שממשיך את הקו שלו בתור במאי המוגדר על ידי רבים ב"זיקית של הוליווד". הוא נולד בטייוון, היגר לארה"ב ואילו משפחתו בכלל במקור מסין. סרטיו מגוונים ואינם מוגדרים בז'אנר אחד, הוא עשה בעבר סרטי דרמה (שאף זכה על "הר ברוקבק"  באוסקר), סרטי פנטזיה, קומיקס ועוד. כמו כן, הנושאים בהם מתעסקים סרטיו של לי מגוונים – מלחמת אזרחים אמריקאית, מערכת יחסים הומוסקסואלית, וודסטוק, ויחסים בתוך המשפחה. אנג לי משנה דפוסים, לא נשאר סטנדרטי, ומפתיע כל פעם מחדש. יש הטוענים נגדו שאין לו דרך משלו, ושימוש בהרבה סוגי ז'אנרים לא משאיר חותם בתעשיית הקולנוע. אחרים, ואני בתוכם, אוהבים את העובדה שהוא משתמש בהרבה גוונים וסוגים של ז'אנרים, דבר המעיד על רב-גוניות בריאה ועל יכולת לעבוד בעולם של היפוכים.

ואם בעולם של הפכים עסקינן, הרי זהו אחד מהדברים הבולטים בסרט חיי פיי. ההפכים. מוטיב השמות למשל – פיי איננו שמו של הגיבור מילדות וזהו רק שם שהוא שינה בבית ספר היסודי; השם של הנמר מתחלף להיות שם החוקר שגילה אותו (ריצרד פארקר). וגם בתחום הדת: מספר הסיפור הוא חוקר קבלה שהוא בעצם הינדי-מוסלמי-נוצרי, באחת מהסצינות אחיו אומר לו שהוא לא יכול להיות גם נוצרי וגם מוסלמי, אך הוא מתעקש שהוא יכול.

ולמרות ההפכים, יש גם דבר אחד. סדנא דארעא חד הוא – כך אומרת הגמרא, ומבטאת את העובדה שהרבה מהדתות אמנם נראות שונות אך בעצם בפנים בפנים כולם דומות עם מכנה משותף אחד. הרבה מהתרבויות מחפשות את אותה משמעות, כל אחת בדרכה היא. האל מופיע בכל דת, רק בלבושים שונים. כמו בגמרא, גם בסרט הזה ישנה השוואה בין הדתות: כולם מנסים למצוא את משמעות הייסורים (הילד בתחילת הסרט מגיע לכנסיה, לישו, ובסוף הסרט הוא מגלם בעצמו סוג של איוב, בצעקה שלו מול הסערה כשהכול נלקח ממנו ולא נשאר לו דבר); כולם מנסים לחפש אחר הנשגב והמסתורין;  וכולם תרים אחר האל ואחר הדרך להגיע לאמונה (פיי=אינסוף).

זוהי השאלה הגדולה והמרכזית העולה מן הסרט - הקונפליקט של המציאות מול האמונה. כשיצאתי מהסרט צדו עיניי את הכותרת מעל שם הסרט "להאמין במה שאינו ניתן להאמין". תחשבו איתי, מה חזק ממה? הדמיון או המציאות? האם מספר הסיפור מדמיין הכול ובודה מראשו את כל סיפור ההישרדות? או שמא כל זה קרה באמת? אפשר להגיד שהשיקוף של הדילמה הזו בין מציאות לאמונה משתקפת בקונפליקט בין דמותו של האבא הרציונליסט, הכופר בכל אפשרות של דת והאמונה ("כל הדתות באו להחשיך" הוא לוחש לבנו), לעומת דמותה הרכה והמאפשרת של האם, המסורתית והמאמינה בחיפוש מתמיד. ואפשר גם להגיד שאותנו כצופים הסרט מאתגר בפרצוף הכפול שלו – מצד אחד סרט המשלב סיפור פנטזיה על אנושית, תחושה כאילו הגענו לאזור דמדומים חדש ולא מוכר, ילדותי ומלא הירואיקה, בשילוב של תלת מימד וטכנולוגיה לא ריאליסטיים. ומצד שני, יוצר תחושה של הזדהות עם הגיבור ושל תחושה של משהו שיכול היה להתרחש איכשהו באמת. אנו עדים לסיפורים על גבי סיפורים שכאילו מתרחשים באמת: סיפור של פיי בבית ספר כאשר כל הילדים מתאספים סביבו בעודו מחשב את רצף הספרות האינסופי של המספר פיי. סיפור של הנמר שלא טורף את הילד אך טורף את הכבשה, סיפור של הבריכה הצרפתית בתחילת הסרט.

ואני רוצה לצעוד עוד צעד נוסף. הסיפורים הללו, הדמיון שלנו - כך יטען הבמאי לי - הם התשתית לאמונה. בכך הוא ממשיך את דרכו של ר' נחמן שראה ביכולת לספר סיפורים כיכולת לברוא עולם חדש, עולם שלא מסתמך על המציאות המצומצמת שלנו, על חוקים ברורים ונוקשים של הטבע, אלא מסתמך על עולם פלאי, רחב, לא מוגבל, עולם בו הגיוני לגמרי שנמר ובן אנוש יחלקו זמן ארוך על ספינה צרה, עולם בו אפשרי בהחלט האופציה שישנו אל המסתתר, המשנה סדרי בראשית ואפשר ברגעים קצרים גם להציץ בו, עולם שקורה ודגים עפים בו באוויר, עולם בו מתקיים אי צף ואפשר לישון בלילה ליד חיות מוזרות. נכון, יהיו כאלו שיראו את הסרט בעיניים ביקורתיות, בעיניים השמות דגש על כך שהדת נבראה במעשה פסיכולוגי מתוחכם (קצת כמו "קיי פאקס"). מי שרוצה, יסתפק בכך. אך אני מרגיש את הפספוס בהשענות על הראייה הזו, ומרגיש את העוצמה בכך שהבמאי רומז על אפשרויות חדשות, אולי קצת כמו בלשונו של הרב מנחם פרומן ז"ל – "אצל האלוהים הכל אפשרי".

במובן הזה, יש כאן מעשה מגלומני של הבמאי. האפשרות לקחת עלילה מאוד מאוד פשוטה ולייצר פנטזיה שלמה, על ידי פירוטכניקה ואסתיקה נהדרת, היא היא בעצם בריאת עולם. זוהי אמירה חתרנית הדוגלת בכך שהבמאי באיזשהו מקום הוא האל המסתתר. בפארפרזה על השיר god is the dj, הייתי אומר god is the director. האל-במאי הזה לקח 2 אפשרויות של סיפור, אפשרות ריאלית קטסטרופלית ואלימה, ואפשרות פנטזיונרית מלאת קסם וחן, והציג את הפנטזיה במלואה במשך שעה וחצי עם מלא ויזואליות. את האפשרות השניה הוא חשף למשך 2 דקות בלי שום תיאור ויזואלי. ובאמת באיזה סיפור עדיף לנו להאמין...

שמעתי בעבר את אודי ליאון טוען שהקולנוע הוא כמין מודל של קודש הקודשים, טענה שהרחיב אותה לגבי הסרט "סינמה פארדיסו". הקולנוע הוא כלי המרחיב את הדימיון, הוא היכולת לבטא את שאינו ניתן לבטא, מאפשר עוד מרחב שלם שלכאורה איננו הגיוני, ונותן לנו את תחושת האינסוף (פיי). אני מסכים לגמרי עם אודי ומהסרט הזה יצאתי עם תחושה שהכל הכל אפשרי.

האל לא מסתתר במקדש, הוא מסתתר בסינמטק. לכו תעשו קולנוע.

כחול - קישלובסקי

כחול:

יש אמירה הוליסטית מוכרת האומרת שאדם מזמין את המציאות לפי מקומו הנפשי. אינני מתיימר להבין בניו אייג', אך אני יכול להבין את האמירה הזו בהיבטה הפסיכולוגית – האדם יבחר מה לראות ואיך לראות לפי מה שהוא יכול להבין ולהכיל בתוכו פנימה. המציאות יכולה להשתקף אך ורק לפי הכלים שתרכוש.כך שלא יהיה מפתיע לגלות את העובדה שנשים בהריון פתאום רואות ברחוב המוני נשים בהריון כמותם, וכך אם תחפש לקנות וולבו, רוב רובם של המכוניות בכביש לפתע יהיו גם וולובים.

לא התכוונתי לראות סרט המדבר על פרידות ואובדן בתקופה של פרידה מקשר משמעותי בחיי, אולם האמירה ההוליסטית גם פגשה אותי...

הסרט כחול של קישלובסקי היננו החלק הראשון של טרילוגיה בת 3 צבעים, כל צבע מסמל חלק אחר בדגל של צרפת: כחול – חירות, לבן -שיוויון , אדום – אחווה. החירות שקישלובסקי הבמאי הפולני בוחר להציג לנו איננה חירות מטאפיזית, חירות פוליטית, או חירות של הפרט מול הכלל. החירות בה הסרט מתעסק הינה החירות לחוויה, החירות לזיכרון, החירות להמשיך הלאה בחיים, והחירות להתמודד בצורה מסוימת עם כאב וקושי.

הסרט מתחיל באובדן. תאונת דרכים קטלנית משאירה את ג'וליה לבד בעולם, כאשר בעלה - קומפוזיטור בעל שם עולמי – ובתה היחידה מתים בתאונה. ההתמודדות של ג'וליה מול הכאב הכה ממשי (שגם עובר יפה לצופה על ידי צילום יפהפה) הוא ניסיון התאבדות כושל, שלאחריתו החלטה לשים את העבר מאחוריה ופשוט לשנות זהות. היא מוכרת את הבית, משנה את שמה, ועוברת לשכונה אחרת. מול הכאב האינסופי, היא מחליטה פשוט לשכוח הכל, בעצם "להתאבד" בלי לעשות זאת פיזית, ומבלי לנסות לחוות את האובדן באמת. אולם, למרות ההצלחה הראשונית, משהו מתעורר בתוכה. היא נכנסת לבריכה, שאולי מסמלת תת מודע אישי, אולי מסמלת כניסה למצב עוברי-פאסיבי, ופתאום שומעת צלילי מוזיקה המוכרים לה מעברה, מבעלה. המוזיקה, הרובד שלעולם לא יעבור במילים, הרובד העמוק בתוכה, משמיע צלילים, ובאותם רגעים קישלובסקי במעשה אומן, מכבה את המצלמה ומציג מסך שחור, ויש לנו כצופים תחושה של חווית התכנסות פנימה, כמין שינה לשניה, וישר לאחר מכן התעוררות מפתיע.

בד בבד, חוץ מהחוויה האישית והפנימית של ג'וליה, מתרחשים גם אירועים מחוץ לה אשר משפיעים עליה. היא פוגשת את אוליבר, קולגה של בעלה, המחזיק בתווים אחרונים מחייו של בעלה ומחליט להלחין אותם כפי שהוא רוצה לנכון ולא כפי שג'וליה רוצה. היא גם פוגשת את המאהבת של בעלה המגלה לה שהיא אמורה ללדת תינוק מבעלה. תיליון כחול יפה שבעלה נתן לה בעבר מוצא את דרכו אליה. וגם היא נתקלת במקרה באביון מרוד ברחוב המנגן בחופשיות את מנגינות בעלה. מכל אלו ג'וליה מגלה אט אט שלמרות שיש לה רצון לחוות את תחושת הכאב עם עצמה בלבד, ולמרות שהיא מעוניינת ליצור מרחב של שליטה על זיכרון משפחתה, אין זה חירות אמיתית המתבססת על חופשיות נטרלית וטוטלית. יש לעוד אנשים סביבה גם שליטה על החירות שלה. יש לעוד אנשים הקשרים לבעלה.

השיא מגיע לעניות דעתי במפגש שלה עם זונה מקומית בתוך מועדון אפל. הסרט מתאפיין כל כולו בצבע כחול עז,אולם הסצנה הספיצית הזו במועדון מתרחשת ברקע אדום בוהק. ג'וליה בעצם נכנסת למרחב אחר ושונה לגמרי ממנה, במרחב זה יש פראיות מוחצנת, מוגזמת, מיניות מתפרצת סוחפת, תחושה ארוטית חזקה. הזונה אומרת לג'וליה "אני עושה מה שאני עושה כי אני נהנית מזה, כמו שאני חושבת שכולם נהנים מזה", תוך כדי ליטוף באיבר מין גברי (נרגיע את קוראי המאמר – האיבר מוצנע), ובעצם מאתגרת לגמרי את הצד הכחול, האריסטוקרטי, המרוחק מעצמו, של ג'וליה, הנחשפת כאן לחירות מסוג שאיננה מכירה, חירות לחיות בצורה פתוחה ומינית, חירות לחוות מה שחווים כרגע בצורה המלאה שלו, בלי שום מסכות ובלי שום ניסיון "להיות בסדר" כפי שהיא מואשמת בשלב מסוים בסרט.

ואז יש רגע של שבירה. ג'וליה נכנעת לחיזורי אוליבר ובאה עליו. הסרט מסתיים בכך שעוברים על כל דמוית הסרט: אוליבר, אמא של ג'וליה (שגם רואה כל היום טלויזיה, כלואה בתוך גופה, בתוך עולם וירטואלי), הזונה, הנער שמצא את התיליון בתאונה, וג'וליה שבוכה. כל אחד והתקיעות שלו בעולם, וכל אחד וההקשרים בהשפעה שלו על האחר.

בשלב זה של הסרט, מצאתי עצמי בוכה עם ג'וליה. האובדן שלה ושלי הציף אותי, ואיתו השאלה איך מתמודדים מול כאב, האם אני יכול להיות באמת בן חורין, חופשי מהזיכרון, נאמן לרצון להמשיך הלאה, להיכנס לתוך בריכה של שכחה אך גם לא להתעלם לגמרי מהצלילים החזקים המופעים באקראי. וכמו הסיום בסרט האומנתי והריאלסטי הזה, נשארתי לכרגע עם הבכי בלבד.

...כמובן עד סרט לבן ואדום שהם כבר סיפור אחר...

 

ארגו

ארגו

הוליווד בחרה השנה לתת את האוסקר עבור הסרט הטוב ביותר לסרט ארגו. מבחינתי האישית אציין שלא הזדהיתי עם ההחלטה הזו, ארגו איננו סרט אומנתי, והוא אינו מסוגל להתחרות מול סרטים אחרים שיצאו השנה, כגון "חיות הדרום הפראי", סרטים הנוגעים ברגש ומשתעשעים עם המצלמה בדרכים חדשות ומעניינות. עם זאת, בסרט ארגו יש עוצמה ומתח וניכרת העובדה שהבמאי הצעיר בן אפלק (שחקן בעברו) עשה עבודה טובה – אם נדמה שבעבר סרטי אקשן ומכות היו חייבים לכלול חילוץ חטופים מבניין בוער, סצינת סיום דרמטית ואלימה בין הדמות ה"טובה" לדמות ה"רעה", בסיגנון של הסרט "מת לחיות", במקרה הזה  כנ"ל - יש המון מתח ושימוש בתזמון האופייני לסרט פעולה (בשניה האחרונה הם נחלצים, בשניה האחרונה הטלפון מצלצל, בשניה האחרונה הכרטיס עובר), אך אין בו יריות לא רלוונטיות, אין בו קפיצות הירואיות מבניינים, ואין בו פירוטכניקה לא רלוונטית (אולי צריך להראות לחיילים את הסרט על מנת להמחיש מהו טוהר הנשק, ואיך לא משתמשים סתם בנשק על מנת ליצור אפקטים?) במובן הזה בן אפלק נשאר מינימליסט ורצה לכוון גבוה יותר לקהל אינטלגנטי יותר. עניין זה בפני עצמו הוא כבר הצלחה וראוי להערכה.

אבל יש כאן יותר מכך. ארגו משתלב היטב בסרטי הוליווד, וכמוהם, הוא כולל משפטי קיטש נוסח אמריקה, דרמה סוחטת דמעות כשברקע המשפחה שהיתה מפורקת ועכשיו שהגיבור יצליח במשימתו (במציאות דרך אגב, אשתו הסיעה אותו לשדה תעופה בדרכו לאיראן), והידיעה הברורה - לפחות לי – שיהיה  HAPPY END. ועם כל זאת ולמרות זאת, הסרט מצליח לגעת בדבר נוסף בעיניי - ומומלץ לעקוב מקרוב אחרי התופעה הטרנדית החדשה של הוליווד – והיא, יצירת סרטים על סרטים. זה קרה כבר עם "הוגו" שהיה מחווה לבמאי מהדור הראשון של הוליווד (ג'ורג' מיילס) ונמשך ל"הארטיסט" שהיה מחווה ענקית לקולנוע האילם. והנה עוד סרט שכזה, ארגו. במקביל לעלילה המתרחשת באיראן, מתרחשת עלילה משעשעת על התנהלות הפקה של סרט מדע בדיוני, הכוללת בדיחות פנימיות של כותב הסרט על התעשייה הקולנועית. הנקודה הזו ברגע השיא שלה באה לידי ביטוי בסצינה הארוכה המשווה בין איראן ללוס אנג'לס, סצינה בה מסיבת עיתונאים של החוטפים האיראנים עומדת מול מסיבת העיתונאים של שחקני "ארגו", וגם היתה מורגשת בפתיח הסרט בו רואים קטעים של ארגו הסרט המצויר (המקורי) תוך כדי הקרנת שמות של שחקני ארגו נוסח 2012.

מבקר הקולנוע יאיר רווה כתב כך, ומומלץ מאוד לקרוא:

פלק, הנעזר בתסריט מאוד מאוד שנון מאת כריס טריו, בעצם מביים כאן שני סרטים הנעים במקביל זה לזה. האחד הוא סרט מתח מלחיץ סביב משבר השבויים באיראן. השני, לעומת זאת, הוא סאטירה מצחיקה מאוד על הוליווד ועולם הקולנוע. ועל סוכן סי.איי.איי שבעצם, כדי לאמץ לעצמו דמות בדויה, צריך ללמוד תוך ימים ספורים איך עושים סרטים. השזירה הזאת בין הצד הקומי של "ארגו" ובין הצד הרציני והמותח שבו הופך אותו לסרט מורכב למדי, והשליטה של אפלק באלמנטים השונים, ובכך שאף צד לא משתלט על הסרט כולו, היא אחת ההפתעות הגדולות בו.

אבל יש כאן צד אף נבון יותר. אפלק מצטרף כאן לרשימה ארוכה של יוצרים שעושים קולנוע על קולנוע. ויותר מזה: משתמשים בקולנוע כסיפור כיסוי למעשה חתרני, חשאי, אולי אף פלילי. לדוגמה: “אושן 11” וסרטי ההמשך שלו הם סרטים שבו נעשית אנלוגיה ברורה מאוד בין האופן שבו מרימים הפקת סרט ובין האופן שבו מתכננים ומבצעים שוד. כנ"ל "כלבי אשמורת" של טרנטינו. כנ"ל "שם פרטי כרמן" של גודאר. כנ"ל "ארבינקא" של אפרים קישון. אבל מול האמירה הזאת של היוצרים האלה שיש בעצם העשיhה הקולנועית אלמנט פלילי, שהאופי של הבמאי והאופי של שודד הבנק אינם כה שונים, מגיע אפלק ומציע נראטיב לכאורה הפוך: הקולנוע כמושיע, כחיל חילוץ, ובעיקר – כגיבור פטריוטי מציל חיי אדם. שדווקא בחסות האסקפיזם של סרטי מדע הבדיוני, יש לקולנוע רשיון להציל חיים.

את המסלול הכפול שהסרט צועד בו חושף הסרט כבר מהרגע הראשון. בפתיחתו אנחנו מקבלים סיקוונס המספר לנו בקצרה את סיפורה של איראן בחמישים השנים שקדמו לעלילה, שנים שבשיאם יצא העם לרחובות, הדיח את השאה הפרסי המושחת, ידיד ישראל, שנמלט לארצות הברית (שם קיבל מקלט ואושפז מיד במרפאת מאיו במינסוטה לטיפול בסרטן שפשט בגופו) והחזיר לשלטון את מנהיג הדת האייטולה חומייני (יש לשים לב, שהפתיח הזה כתוב עם אמפתיה גדולה כלפי העם האיראני, ולא מצייר את השאה ואת האייטולה בצבעי ה"טוב"/”רע" שבהם הם הוצגו בתקשורת בסוף שנות השבעים). אבל קטע הקריינות הזה מועבר בצורה מעניינת: הוא מסופר בציורים הנראים כמו סטוריבורד לסרט. בהמשך, ריבועי הסטוריבורד הופכים בהדרגה לתמונות ארכיון. הקונספט של הסרט נחשף כבר כאן: גם אם זה נושק למציאות, זו המצויה בארכיוני התקשורת, כל הסיפור הזה הוא רק סרט. זה רק סרט! ובסרטים, אנחנו יודעים, יש ליוצרים רשיון פיוטי לשנות את הסיפור, אולי לסלף, ואף לשקר. ואכן, חצי שעה אחר כך כש"ארגו" מגיע להוליווד והופך מסרט מתח לסאטירה מצחיקה מאוד, עלינו לתהות: מה כאן המציאות ומה כאן השקר?

אבל גם אם אפלק ושות' מייחסים לקולנוע חשיבות יתרה – ולוקחים את העסק שלהם קצת יותר מדי ברצינות (מבחינה לאומית) – וטוענים שמדובר בתעשייה בעלת חשיבות מדרגה לאומית, כזאת שיוצריה שותפים להצלת חיי אזרחיה בעולם; וגם אם אגב כך הוא מציג את שיתוף הפעולה ארוך הטווח בין הוליווד ובין וושינגטון, ומוכיח חד משמעית שהקולנוע הוא כלי להפצת האימפריאליזם האמריקאי, לכלי לכיבוש תרבותי, לפרופגנדה של הבלים, עדיין המסר הסופי של הסרט מרשים ומרגש: הקולנוע ככלי מלכד בין תרבויות, בין קצוות, והעובדה שסיפורים הם עניין משמעותי לאנשים באשר הם – אמריקאים או אירניים. וגם, שקולנוע הוא משהו שצריך להבריח בחשאי, במבצע צבאי נועז, כאילו היה זה כלי נשק סודי ביותר, או סמים. הקולנוענים תמיד אהבו לראות בעצמם מעין גנגסטרים. ואם לא גנגסטרים, סוכנים חשאיים. ובסופו של סרט, בסצינת סיום נהדרת שמחברת את שני הסרטים לרגע משובח אחד, לא רק שמפתה לקרוא בקול גדול את הקאץ'-פרייז של הסרט (“ארגו פאק יורסלף!”), אלא גם נקבל הוכחה שכל מה שמופיע על המסך – קולנוע או טלוויזיה (וגם מעל דפי העיתון) – הוא פבריקציה. שקר. מניפולציה. ושסיפור אחד בעצם מוצג כסיפור אחר. עכשיו, לכן דעו מה מבין כל מה שסופר לנו הוא אמת ומה שקר גמור. סרט ערמומי וממזרי מאוד.

אסיים בנקודה אחרונה,הנקודה הישראלית הציונית, ואני מרשה לעצמי לכתוב בגוף ראשון. עם סיום הצפיה בסרט מצאתי עצמי קצת כועס. כשזה מגיע לאמריקאים ולסרטים שלהם על מלחמותיהם, ישנה לכידות בתוך המחנה הדוגלת שיש טובים ורעים, הטובים הם האמריקאים והרעים הם האפגנים, האיראנים, והעיראקים ("מטען הכאב" שזכה לפני כמה שנים באוסקר הוא ההוכחה הנוספת ללכידות זו). הפטריוטית האמריקאית מנצחת את האמריקאים עצמם, מוציאה מהם קיטש ברמות גבוהות, ולא מפריעה להם לצבוע את כל האיראנים בצבע קודר ושחור. אין שום מורכבות בדמיות הסרט, אין להם קונפליקטים פנימיים (למעט דמותה של עוזרת הבית), הטוב סופו להטיב, והרע סופו להיות מושמד. סטריאוטיפים קלאסיים.  בהזדמנות זו, יש  לציין שהסרט "פרידה" האיראני, המספר על חייהם השגרתיים של תושבי איראן תוך כדי העמדת קונפליקטים אישיים ואנושיים, זכה בשנה שעברה באוסקר עבור הסרט הזר של השנה וקיבל חיבוק ענק מהמבקרים האמריקאיים. אך זהו היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, ובאופן כללי אין הוא מדבר על איראן והפוליטיקה שלה. ובטח שאין הוא מייצג את האופן בו האמריקאים רואים את איראן.

כל האמור מעלה עומד בניגוד גמור לסרטי "כובש-נכבש" של ישראל, וכאן הכאב שלי. ישראל בסרטיה המיוצאים להוליווד נדרשת להראות כמה היא רעה, כמה היא כובשת, כמה אנו מדכאים. הפלשתינאים יוצאים תמיד טוב, הם המסכנים, הם המדוכאים. באותה מידה בה היה לי ברור שארגו הוא סרט שיכול לזכות באוסקר, בגלל הפטריוטיות האמריקאית, כך ברור לי שסרטים ישראליים כמו "בופור", "חמש מצלמות שבורות" ודומיהם יכולים לזכות באוסקר, בגלל שישראל "יוצאת בהם רע". אותו הדבר נראה גם ב"וולס עם באשיר" – אין בסרט התייחסות לסיפור הרקע ולשאלה למה ישראל שם. אין שום איזכור מה קרה לפני ואחרי. אין מורכבות של סכסוך, בדיוק כמו שאין בארגו ניסיון להציג מורכבות ולהראות את מה העיניים של האיראנים רואות (אלא אם כן דם בעיניים נחשב, בסצינה המופלאה של הרכב העובר באיטיות בתוך ההמון המפגין)

בתור ישראלי ציוני, זה מעצבן ומקומם, שמה שמותר לאמריקאים להתענג עליו, קרי פטריוטית קסומה שכזו, אסור לישראל לעשות. ואם יעשו, יאשימו אותנו בקיטש. באסה.

 להרחבה, עוד כמה לינקים:

1)       ההקשר ההיסטורי. ממליץ לקרוא על הדיוקים והאי דיוקים בסרט מול מה שהתרחש בפועל במציאות

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%92%D7%95#cite_note-9

כולל התמונה איך "ארגו" המקורי היה נראה בשנת 1980.

2)       תיאור מה-CIA  :

https://www.cia.gov/library/center-for-the-study-of-intelligence/csi-publications/csi-studies/studies/winter99-00/art1.html

רחוב ההסתדרות - סרט סטודנטים (במאי:מתן פנקס)

"ההסתדרות", אחד הגופים הותיקים ביותר בארץ הממסד את זכויות ציבור הפועלים על גווניו השונים, שֵם שמוכר לנו יותר בהקשרים של הפגנות ואיומים להשבתת המשק. הפעם, מופיע שם זה כשם של רחוב קטן בו מתרחש הסרט של הבמאי מתן פנקס. אך אין להתבלבל – הצילומים אמנם מתרחשים ברחוב רגיל במרכז העיר ירושלים, אך הם יוצרים כעין מיקרוקוסמוס אדיר למרחב הכללי, הן הירושלמי והן הישראלי. עד כדי כך, שבמהלך הצפייה בסרט, נדמה לרגעים שהעדשה מצליחה לתפוס בקטן רבים מהנושאים המעסיקים אותנו הישראלים בהווה, ובעיקר בתחום החברתי.
אתחיל עם הדמויות. אנו נחשפים לדמויות לכאורה רגילות, יומיומיות, כאלו שאנו מכירים מהחיים שלנו, אולם בעזרת המצלמה אנו מגלים אבי-טיפוס מעניינים, משעשעים ולא סטנדרטיים: המוכר הפרסי שמריץ את מתן לראשות הרחוב ומתעניין יחד איתו בכל דבר ברחוב. נהגי המוניות בתחנה המזמינים את כל 50 הנהגים לבוא ולהצביע, השכנה שדואגת אך ורק לבניין שלה, הפקחים המלגלגים, שרוצים לקנוס את מתן על לכלוך במרחב הציבורי, המוזיקאית האמריקאית שלא מבינה בכלל במה מדובר, והסבתא של מתן, שבעיניי היא בעצם גיבורת הסרט ועוברת את התהליך המשמעותי ביותר במהלכו.
שכן, אין ספק בכך שהסרט הוא תוצר לוואי ברור של המהפכה החברתית דגם 2011. התארגנות קטנה, שולית, יוצאת לרחובה של עיר, קוראת להפיכת סדר היום, וגורמת לאנשים להתעניין זה בזה, להיות אכפתיים, לחייך ("מי שלא מחייך – יקנס!") ולהאמין בשינוי. עיקר הסרט עוסק בעניין זה – הקונפליקט בין המרחב הפרטי, הבית, לבין המרחב הציבורי (הרחוב, המדינה) והיכולת של האדם לשנות את סביבתו הקרובה. הסבתא, שבתחילת הסרט מנסה להניא את נכדה מלרוץ לראשות הרחוב ומדברת עימו על כך שעליו לדאוג לצרכיו האישיים ו"למצוא לעצמו בחורה", בסוף הסרט מביטה בנכד שלה בהערכה עצומה ושמחה בו על כך שיצא לעשות משהו שהוא מאמין ואוהב.
ואולי יש כאן אף יותר מכך. הפער בין הסבתא לנכד אולי מסמל יותר מהכל את הפוליטיקה הישנה והעייפה ("ההסתדרות") מול הפוליטיקה החדשה, התוססת והבועטת, פוליטיקת "פייסבוק", המוכנה להביט על כל פרט העובר ברחוב (כולל מיעוטים שונים ונוער שוליים) בהבנה ובחמלה. וכעת, במחשבה חוזרת על שמו של הסרט, אולי לא בכדי הוא נקרא "ההסתדרות". לכאורה, מתן מנסה להניע ברחוב שלו מהלך "הסתדרותי" מובהק של חיפוש שררה ושלטון במקומות בהם חיים אנשי עמל פשוטים. אך לאורך הסרט מתגלה כי כל כוונתו היא להניע מהלך של קשר, אהבה וקהילתיות ברחוב של חיי מסחר ומועדונים, בו אינטראקציה בין תושביו היא לא דבר מובן מאליו.
יפה לראות שהסרט עטוף בנימה משעשעת ומבודחת יחד עם העומק של תמונת מראה ישראלית הנמצא בו. הסצינות משולבות ברצף איכותי, כולל סצינות יקרות לכל במאי דוקו (כגון סצינת חדר המדרגות, בה נפגשות במקרה מספר דמויות מהסרט) וניכר שנעשתה עבודת עריכה מצוינת. השילוב המדויק כל כך בין הומור ורצינות, סאטירה פוליטית-חברתית ודוקו אישי מקומי – הופכים את ´ההסתדרות´ לסרט נפלא, מקורי ואיכותי. שווה כל רגע.