כחול - קישלובסקי

כחול:

יש אמירה הוליסטית מוכרת האומרת שאדם מזמין את המציאות לפי מקומו הנפשי. אינני מתיימר להבין בניו אייג', אך אני יכול להבין את האמירה הזו בהיבטה הפסיכולוגית – האדם יבחר מה לראות ואיך לראות לפי מה שהוא יכול להבין ולהכיל בתוכו פנימה. המציאות יכולה להשתקף אך ורק לפי הכלים שתרכוש.כך שלא יהיה מפתיע לגלות את העובדה שנשים בהריון פתאום רואות ברחוב המוני נשים בהריון כמותם, וכך אם תחפש לקנות וולבו, רוב רובם של המכוניות בכביש לפתע יהיו גם וולובים.

לא התכוונתי לראות סרט המדבר על פרידות ואובדן בתקופה של פרידה מקשר משמעותי בחיי, אולם האמירה ההוליסטית גם פגשה אותי...

הסרט כחול של קישלובסקי היננו החלק הראשון של טרילוגיה בת 3 צבעים, כל צבע מסמל חלק אחר בדגל של צרפת: כחול – חירות, לבן -שיוויון , אדום – אחווה. החירות שקישלובסקי הבמאי הפולני בוחר להציג לנו איננה חירות מטאפיזית, חירות פוליטית, או חירות של הפרט מול הכלל. החירות בה הסרט מתעסק הינה החירות לחוויה, החירות לזיכרון, החירות להמשיך הלאה בחיים, והחירות להתמודד בצורה מסוימת עם כאב וקושי.

הסרט מתחיל באובדן. תאונת דרכים קטלנית משאירה את ג'וליה לבד בעולם, כאשר בעלה - קומפוזיטור בעל שם עולמי – ובתה היחידה מתים בתאונה. ההתמודדות של ג'וליה מול הכאב הכה ממשי (שגם עובר יפה לצופה על ידי צילום יפהפה) הוא ניסיון התאבדות כושל, שלאחריתו החלטה לשים את העבר מאחוריה ופשוט לשנות זהות. היא מוכרת את הבית, משנה את שמה, ועוברת לשכונה אחרת. מול הכאב האינסופי, היא מחליטה פשוט לשכוח הכל, בעצם "להתאבד" בלי לעשות זאת פיזית, ומבלי לנסות לחוות את האובדן באמת. אולם, למרות ההצלחה הראשונית, משהו מתעורר בתוכה. היא נכנסת לבריכה, שאולי מסמלת תת מודע אישי, אולי מסמלת כניסה למצב עוברי-פאסיבי, ופתאום שומעת צלילי מוזיקה המוכרים לה מעברה, מבעלה. המוזיקה, הרובד שלעולם לא יעבור במילים, הרובד העמוק בתוכה, משמיע צלילים, ובאותם רגעים קישלובסקי במעשה אומן, מכבה את המצלמה ומציג מסך שחור, ויש לנו כצופים תחושה של חווית התכנסות פנימה, כמין שינה לשניה, וישר לאחר מכן התעוררות מפתיע.

בד בבד, חוץ מהחוויה האישית והפנימית של ג'וליה, מתרחשים גם אירועים מחוץ לה אשר משפיעים עליה. היא פוגשת את אוליבר, קולגה של בעלה, המחזיק בתווים אחרונים מחייו של בעלה ומחליט להלחין אותם כפי שהוא רוצה לנכון ולא כפי שג'וליה רוצה. היא גם פוגשת את המאהבת של בעלה המגלה לה שהיא אמורה ללדת תינוק מבעלה. תיליון כחול יפה שבעלה נתן לה בעבר מוצא את דרכו אליה. וגם היא נתקלת במקרה באביון מרוד ברחוב המנגן בחופשיות את מנגינות בעלה. מכל אלו ג'וליה מגלה אט אט שלמרות שיש לה רצון לחוות את תחושת הכאב עם עצמה בלבד, ולמרות שהיא מעוניינת ליצור מרחב של שליטה על זיכרון משפחתה, אין זה חירות אמיתית המתבססת על חופשיות נטרלית וטוטלית. יש לעוד אנשים סביבה גם שליטה על החירות שלה. יש לעוד אנשים הקשרים לבעלה.

השיא מגיע לעניות דעתי במפגש שלה עם זונה מקומית בתוך מועדון אפל. הסרט מתאפיין כל כולו בצבע כחול עז,אולם הסצנה הספיצית הזו במועדון מתרחשת ברקע אדום בוהק. ג'וליה בעצם נכנסת למרחב אחר ושונה לגמרי ממנה, במרחב זה יש פראיות מוחצנת, מוגזמת, מיניות מתפרצת סוחפת, תחושה ארוטית חזקה. הזונה אומרת לג'וליה "אני עושה מה שאני עושה כי אני נהנית מזה, כמו שאני חושבת שכולם נהנים מזה", תוך כדי ליטוף באיבר מין גברי (נרגיע את קוראי המאמר – האיבר מוצנע), ובעצם מאתגרת לגמרי את הצד הכחול, האריסטוקרטי, המרוחק מעצמו, של ג'וליה, הנחשפת כאן לחירות מסוג שאיננה מכירה, חירות לחיות בצורה פתוחה ומינית, חירות לחוות מה שחווים כרגע בצורה המלאה שלו, בלי שום מסכות ובלי שום ניסיון "להיות בסדר" כפי שהיא מואשמת בשלב מסוים בסרט.

ואז יש רגע של שבירה. ג'וליה נכנעת לחיזורי אוליבר ובאה עליו. הסרט מסתיים בכך שעוברים על כל דמוית הסרט: אוליבר, אמא של ג'וליה (שגם רואה כל היום טלויזיה, כלואה בתוך גופה, בתוך עולם וירטואלי), הזונה, הנער שמצא את התיליון בתאונה, וג'וליה שבוכה. כל אחד והתקיעות שלו בעולם, וכל אחד וההקשרים בהשפעה שלו על האחר.

בשלב זה של הסרט, מצאתי עצמי בוכה עם ג'וליה. האובדן שלה ושלי הציף אותי, ואיתו השאלה איך מתמודדים מול כאב, האם אני יכול להיות באמת בן חורין, חופשי מהזיכרון, נאמן לרצון להמשיך הלאה, להיכנס לתוך בריכה של שכחה אך גם לא להתעלם לגמרי מהצלילים החזקים המופעים באקראי. וכמו הסיום בסרט האומנתי והריאלסטי הזה, נשארתי לכרגע עם הבכי בלבד.

...כמובן עד סרט לבן ואדום שהם כבר סיפור אחר...