חיי פיי

חיי פיי

וואו !! מגלמוניה !!

עם סיום הצפייה בסרט נפלטו ממני 2 מילים הללו. אנחת ה"וואו" היתה כלפי התחושה הנדירה של צופה קולנוע כמוני המתענג מקולנוע ויזואלי ואומנתי, המגיע בסרט הזה לשיא חדש, לפחות מבחינתי. ה"מגלומניה" שהתלוותה למילה הראשונה דורשת יותר הסבר ועליה יהיה רוב הביקורת בהמשך.

הדבר הראשון והבולט ה"חיי פיי", וידעתי את זה עוד לפני שקיבלתי את המשקפיים התלת ממדיות בכניסה לאולם הקולנוע, הוא הויזואליות של הסרט. הסרט עטוף כולו במעשה אומנות זה, ואין ספק שמי שלא אוהב את הכלי הזה, יסבול רבות במהלכו, אך מי שמחבב את הסיגנון הזה, ידרג את הסרט בתור סרט מופת. השימוש בתלת מימד, הצבעים העזים, הטכנולוגיה, האנימציה- כל אלו הם רק מקצת מהכלים המרהיבים של הסרט, שמספר את סיפור ההישרדות של נער בלב ים יחד עם נמר, נמר שבפועל על הסט בכלל לא היה קיים וכול כולו אפקט שהבמאי יצר, אפקט של דימיון הנחרז לאורך כל הסרט.

הבמאי אנג לי יצר סרט מבריק שממשיך את הקו שלו בתור במאי המוגדר על ידי רבים ב"זיקית של הוליווד". הוא נולד בטייוון, היגר לארה"ב ואילו משפחתו בכלל במקור מסין. סרטיו מגוונים ואינם מוגדרים בז'אנר אחד, הוא עשה בעבר סרטי דרמה (שאף זכה על "הר ברוקבק"  באוסקר), סרטי פנטזיה, קומיקס ועוד. כמו כן, הנושאים בהם מתעסקים סרטיו של לי מגוונים – מלחמת אזרחים אמריקאית, מערכת יחסים הומוסקסואלית, וודסטוק, ויחסים בתוך המשפחה. אנג לי משנה דפוסים, לא נשאר סטנדרטי, ומפתיע כל פעם מחדש. יש הטוענים נגדו שאין לו דרך משלו, ושימוש בהרבה סוגי ז'אנרים לא משאיר חותם בתעשיית הקולנוע. אחרים, ואני בתוכם, אוהבים את העובדה שהוא משתמש בהרבה גוונים וסוגים של ז'אנרים, דבר המעיד על רב-גוניות בריאה ועל יכולת לעבוד בעולם של היפוכים.

ואם בעולם של הפכים עסקינן, הרי זהו אחד מהדברים הבולטים בסרט חיי פיי. ההפכים. מוטיב השמות למשל – פיי איננו שמו של הגיבור מילדות וזהו רק שם שהוא שינה בבית ספר היסודי; השם של הנמר מתחלף להיות שם החוקר שגילה אותו (ריצרד פארקר). וגם בתחום הדת: מספר הסיפור הוא חוקר קבלה שהוא בעצם הינדי-מוסלמי-נוצרי, באחת מהסצינות אחיו אומר לו שהוא לא יכול להיות גם נוצרי וגם מוסלמי, אך הוא מתעקש שהוא יכול.

ולמרות ההפכים, יש גם דבר אחד. סדנא דארעא חד הוא – כך אומרת הגמרא, ומבטאת את העובדה שהרבה מהדתות אמנם נראות שונות אך בעצם בפנים בפנים כולם דומות עם מכנה משותף אחד. הרבה מהתרבויות מחפשות את אותה משמעות, כל אחת בדרכה היא. האל מופיע בכל דת, רק בלבושים שונים. כמו בגמרא, גם בסרט הזה ישנה השוואה בין הדתות: כולם מנסים למצוא את משמעות הייסורים (הילד בתחילת הסרט מגיע לכנסיה, לישו, ובסוף הסרט הוא מגלם בעצמו סוג של איוב, בצעקה שלו מול הסערה כשהכול נלקח ממנו ולא נשאר לו דבר); כולם מנסים לחפש אחר הנשגב והמסתורין;  וכולם תרים אחר האל ואחר הדרך להגיע לאמונה (פיי=אינסוף).

זוהי השאלה הגדולה והמרכזית העולה מן הסרט - הקונפליקט של המציאות מול האמונה. כשיצאתי מהסרט צדו עיניי את הכותרת מעל שם הסרט "להאמין במה שאינו ניתן להאמין". תחשבו איתי, מה חזק ממה? הדמיון או המציאות? האם מספר הסיפור מדמיין הכול ובודה מראשו את כל סיפור ההישרדות? או שמא כל זה קרה באמת? אפשר להגיד שהשיקוף של הדילמה הזו בין מציאות לאמונה משתקפת בקונפליקט בין דמותו של האבא הרציונליסט, הכופר בכל אפשרות של דת והאמונה ("כל הדתות באו להחשיך" הוא לוחש לבנו), לעומת דמותה הרכה והמאפשרת של האם, המסורתית והמאמינה בחיפוש מתמיד. ואפשר גם להגיד שאותנו כצופים הסרט מאתגר בפרצוף הכפול שלו – מצד אחד סרט המשלב סיפור פנטזיה על אנושית, תחושה כאילו הגענו לאזור דמדומים חדש ולא מוכר, ילדותי ומלא הירואיקה, בשילוב של תלת מימד וטכנולוגיה לא ריאליסטיים. ומצד שני, יוצר תחושה של הזדהות עם הגיבור ושל תחושה של משהו שיכול היה להתרחש איכשהו באמת. אנו עדים לסיפורים על גבי סיפורים שכאילו מתרחשים באמת: סיפור של פיי בבית ספר כאשר כל הילדים מתאספים סביבו בעודו מחשב את רצף הספרות האינסופי של המספר פיי. סיפור של הנמר שלא טורף את הילד אך טורף את הכבשה, סיפור של הבריכה הצרפתית בתחילת הסרט.

ואני רוצה לצעוד עוד צעד נוסף. הסיפורים הללו, הדמיון שלנו - כך יטען הבמאי לי - הם התשתית לאמונה. בכך הוא ממשיך את דרכו של ר' נחמן שראה ביכולת לספר סיפורים כיכולת לברוא עולם חדש, עולם שלא מסתמך על המציאות המצומצמת שלנו, על חוקים ברורים ונוקשים של הטבע, אלא מסתמך על עולם פלאי, רחב, לא מוגבל, עולם בו הגיוני לגמרי שנמר ובן אנוש יחלקו זמן ארוך על ספינה צרה, עולם בו אפשרי בהחלט האופציה שישנו אל המסתתר, המשנה סדרי בראשית ואפשר ברגעים קצרים גם להציץ בו, עולם שקורה ודגים עפים בו באוויר, עולם בו מתקיים אי צף ואפשר לישון בלילה ליד חיות מוזרות. נכון, יהיו כאלו שיראו את הסרט בעיניים ביקורתיות, בעיניים השמות דגש על כך שהדת נבראה במעשה פסיכולוגי מתוחכם (קצת כמו "קיי פאקס"). מי שרוצה, יסתפק בכך. אך אני מרגיש את הפספוס בהשענות על הראייה הזו, ומרגיש את העוצמה בכך שהבמאי רומז על אפשרויות חדשות, אולי קצת כמו בלשונו של הרב מנחם פרומן ז"ל – "אצל האלוהים הכל אפשרי".

במובן הזה, יש כאן מעשה מגלומני של הבמאי. האפשרות לקחת עלילה מאוד מאוד פשוטה ולייצר פנטזיה שלמה, על ידי פירוטכניקה ואסתיקה נהדרת, היא היא בעצם בריאת עולם. זוהי אמירה חתרנית הדוגלת בכך שהבמאי באיזשהו מקום הוא האל המסתתר. בפארפרזה על השיר god is the dj, הייתי אומר god is the director. האל-במאי הזה לקח 2 אפשרויות של סיפור, אפשרות ריאלית קטסטרופלית ואלימה, ואפשרות פנטזיונרית מלאת קסם וחן, והציג את הפנטזיה במלואה במשך שעה וחצי עם מלא ויזואליות. את האפשרות השניה הוא חשף למשך 2 דקות בלי שום תיאור ויזואלי. ובאמת באיזה סיפור עדיף לנו להאמין...

שמעתי בעבר את אודי ליאון טוען שהקולנוע הוא כמין מודל של קודש הקודשים, טענה שהרחיב אותה לגבי הסרט "סינמה פארדיסו". הקולנוע הוא כלי המרחיב את הדימיון, הוא היכולת לבטא את שאינו ניתן לבטא, מאפשר עוד מרחב שלם שלכאורה איננו הגיוני, ונותן לנו את תחושת האינסוף (פיי). אני מסכים לגמרי עם אודי ומהסרט הזה יצאתי עם תחושה שהכל הכל אפשרי.

האל לא מסתתר במקדש, הוא מסתתר בסינמטק. לכו תעשו קולנוע.