שתי וערב - על גאולת הפה

(לאימי, שבלי דעת, לימדה אותי לימוד גדול בעולם. תודה)

הכניסה למרחב של תיאטרון מאופיינת בעזיבת המוכר וידוע, בכניסה להנחות חדשות,  ובתחושת אופפת חלום. הצופה נכנס או שמא נזרק לתוך חלומו של הבמאי או הכירואגרף, המעצב את הבמה כרצונו בשביל לאפשר לרגשות הרצויים מבחינתו להתרחש.

ההצגה “שתי וערב” של ענבל דקל מתקיימת בתוך חדרון קטן בגלריית ברבור, מרכז אומנתי קטן בנחלאות. הבחירה בחדר זה מעולה ואכן מכניסה ישר את הצופה לתוך התחושה המרכזית העולה מן ההצגה והיא תחושת המחנק והדחיסות. השחקנים מסתובבים בתחילת ובמהלך ההופעה בתוך ריבוע בגודל של 3 על 3 מטר, ואינם מתייחסים לקהל המתאסף סביבם ומסביב לריבוע, כבתוך עולם שלהם נמצאים. הריבוע נותן את האפקט – בניגוד למעגל המסמל תנועתית, אופק, נשיות, וחום, הריבוע מעלה אסוציאציות צרות ומצמצמות, של קרירות ונוקשות.

אין זה רק התחושה בקומפוזיציה ההתחלתית אלא זהו נושא ההצגה כולה. במהלך ההצגה עולות תחושות אלו – המחנק, הסגירות, הצפיפות, החום שעולה מן החדר, תחושה של משהו תקוע וסתום, שרוצה לצאת ולהתפרץ אך איננו מסוגל, רצון לבקוע ולממש אך רצון מוגבל, גדור ומוגבל, הנתקע למול חומה בצורה נוקשה ולא מאפשרת. גם העובדה שהזמן קצר, דחוס ואינטנסיבי (12 דקות של הופעה) גורם לתחושה הזו להתעצם, אין הרבה זמן וצריך להספיק שמשהו אולי יקרה.

השחקנים מייצגים 2 דמויות די זהות עם הבדלים קטנים -  אחד עם נעליים והשני ללא נעליים; אחד עם חליפה והשני עם חולצה פשוטה; אחד מדבר בחלל החדר, השני נאלם אך מדבר עם גופו בתנועות חדות – נעים בתוך הריבוע ומנסים ליצור קשר עם העולם שמחוצו. הניסיון לצאת מן המרחב הסגור הוא ניסיון האנושי ליצור מגע וקשר עם הסובב, ליצור קשר מיוחל עם הזולת בתוך עולם מודרניסטי, או שמא פוסט מודרניסטי, עולם בורגני ועירוני. ניסיון לפרוק מועקה פנימית עם האחר ללא תיווך הפלאפון והפייסבוק, אלא באמצעות תקשורת ישירה. השחקן המדבר רואה פח אשפה בשכונה צפופה ומשאיר אותה למישהו אחר בעודו רוטן על החוסר אכפתיות בשכונה. הוא מדבר על הפופיק הגועש ושוצף, הפופיק שממנו יוצאים התחושות הכי חזקות שלנו, בו נמצאת האינטואיציה ובו מרגישים כל דבר שאוכלים ונושמים. השחקן השני באותו זמן מסתובב בריבוע, או יותר נכון בשולי הריבוע, קרוב לפס החונק ופונה לבחורה – אחת מהצופות בהצגה -  הצמודה לשולי הריבוע אך נמצאת מצידו השני : את יפה, הנעליים שלך יפות, הוא לוחש. מילה טובה הרי אמורה לפתוח שיחה. היא שותקת, נראה שמחייכת במבוכה, כפי המתחייב בקודים החברתיים הסטנדרטים, אך אינה נכנסת עימו פנימה. הניסיון שלו ליצור שיח כנה ופתוח נכשל והוא חוזר למרכז הריבוע בייאוש. הדמות הראשונה ממשיכה בשלה ומעלה רגעי געגועים עזים לחבר, חבר שהיה ואיננו עוד, נזכר בכיסופים בשדה רחב ויפה, הוא מצביע לאופק, נזכר במשהו שם, מצביע מעבר לקופסא שלו. געגועים אלו הם גם ניסיון שלו לצאת מן המיצר ומן ההוויה האכזרית, שוב ללא הצלחה. הדמות ה-2 נלחמת בגעגוע, הוא רוצה לבטא משהו – "מה זה משנה מה אומרים? העיקר אולי כבר להגיד משהו?" – מתמודד בינו לבין עצמו בין הרצון להיות בחברה, להיות כמו כולם, לדבר ככה סתם, לבין רצונו לדבר דיבורי אמת. הוא עולה בריקוד ובתנועה כלפי מעלה, בניסיון להשתחרר ולצאת מעצמו, ואז כשמגיע מעלה הוא קורס בפתאומיות לרצפה. כך שוב ושוב עולה ונעמד ולבסוף קורס לתוך עצמו ולרצפה הקרה, בעודו ממלל "איזה אידיט אני, איזה אידיוט אני".

מסתבר אט אט ש-2 הדמויות אינם 2 אנשים שונים, אלא מבטאים את אותו אדם עם 2 הפרצופים שבו – הפרצוף "החיצוני" של אדם המתפקד, החש אולי תחושות בלבול ואובדן, אך יש לו "נעליים" למציאות והוא אולי אף מצליח לצאת מביתו ואולי אף להיות שייך לקהילה ולחברה. באותו זמן, במקביל, יש גם את הפרצוף "הפנימי" שלו, הרוצה ליצור קשר אנושי וחם, לדבר דיבורי אמת, המרגיש לכוד בתוך עצמו ואיננו יודע איך לצאת מתוכו. 2 הדמויות הללו בסוף ההצגה מתלכדות למבט בוהה החוצה. התלבטתי רבות האם הן בוהות למראה ובעצם מביטות לפתע במבט רפלקטיבי כלפי עצמן, בהכירן בעובדה שהבדידות היא אחת ממצבי האנושות הבסיסיים, או שמא הן בוהות בקהל ומבקשות שהקהל יסחוף אותם החוצה או שלפחות יתן להם הגדרה פוזיטיבית חדשה ואחרת. לעיתים האני שלי מוגדר אך ורק על ידי הגדרתו של האחר, ואם אין אחר שיתן לי שם, אזי הקיום שלי נשאר לכוד ותקוע. במצב בהייה זה מסתיימת ההצגה והקהל, ואני בתוכו, יוצא מהאולם הקטן.

הייתי אומר שההצגה נוגעת במונח רחב שהחסידות הרבתה להתעסק בו – גאולת הפה. מהו אותו גאולת הפה ומה מונע את הפה מלדבר?

חשבתי להביא קטע מהרב קוק ואולי מהרב שגר שכתבו הרבה על נושא זה, אולם אין כמו הקטע הבא של ר' דויד גרוסמן מספרו הדקדוק הפנימי כדי לתאר את תקיעות הפה והפער בין הפנים לחוץ. בקטע יפהפה זה, צועד אהרון, גיבור הספר ונער מתבגר בעצמו, עם 2 חבריו הטובים (גדעון ויעלי) אשר מנהלים דיון בינם לבין עצמם, כשלפתע הוא מרגיש חזק את הפער ביניהם:

"הוא הלך ונמק. באיזה ביטחון שהם דיברו! באיזה התענגות של ותיקים ומנוסים, שמכירים היטב את כל חוקי המשא ומתן. אבל מדוע קשה לו כל כך להכריח את עצמו לבטא מילים כאלה, ערכים, עקרונות, חובות הפרט, מסגרת...

...איך הם צועקים אחד על השני, הירהר אהרון בשמץ של סיפוק. אם רק יצליח להפסיק לשתוק ככה. הוא חייב להכניס רגל למים. עוד חמישה צעדים יתחיל. בברוש הבא. אחרי הסיבוב. שוב ושוב בלע את רוקו, הניע שפתיו, נדם. איך ידבר. ממה יתחיל. הדברים שבתוכו נעשו בזמן האחרון, בבדידותו, כל כך פנימיים, כנראה, דבובים בדקדוק כה פרטי ונפתל, איך אפשר בכלל להוציא אותם החוצה, לאור. הוא כיחכח, ליעלע איזה מילמול, התאמן בשקט, בלב, ריקודם סאלוניים, חיפושיות הקצב, נוער הזהב, אבל מאס בכך וחדל עוד קודם שהגיעו הדברים לאוזניהם. מה יהיה. צעד לצידם בראש מורכן, דוחק בלשונו ברוגז את שן-החלב העיקשת שלו. לא דיבר אליהם ולא הקשיב להם, קשוב רק לילדה הטופפת בבגד-ריקוד שחור, הנגאלת בלי-הרף משום שבחר בה, שוב ושוב בחר בה, אבל מה על יעלי שבחוץ, ומה עם גדעון שבחוץ, ומי הוא באמת האהרון הזה, שבחוץ, ההולך לצידם, מניע כרגיל ידיים ורגליים וראש, איך הם לא מסתכלים ורואים לתוכו, ואיך הם לא מרגישים מה קורה לו. נסער ומרותח נגרר מאחוריהם, הוא יזכה בטוטו וילמד לנגן באקדמיה למוסיקה, הוא ינגן ליעלי בגיטרה שלו, היא תרקוד לפי הנגינה שלו, אצבעותיו פרטו באוויר, וגם גדעון יהיה שם, כמובן, הוא יכניס גם אותו פנימה למקום החדש, את גדעון הקטן, עם העיניים הירוקות, הבורקות בסקרנות, ועם הקול הדק, העירני, ועם החיוך החם אל אהרון, הם כרתו פעם ברית עולם במערה, ממלמל אהרון בתוכו, להזכיר לגדעון הפנימי שלו, ובכל זאת נשאלת השאלה מה המחיר שעליו לשלם כדי להימצא כעת איתם, שם בחוץ, בזיוף, מה העונש על מעשה בגידה שכזה, שפתיו נעו, פרצופו התקמט בהבעות של זעף וטענה, ומעליו נסגרו ערבות קפואות, שוממות, איך יוכל לצאת, ומה יהיה אם יצליח אי-פעם לצאת, מי יישאר בפנים, מי יופקר שם לנצח, הרי זה הוא, הוא עצמו שיופקר, ושוב חזר בשפתיו כתוכי על המילים של גדעון, דור הטרנזיסטור, דור היה-יה, מה לזה ולדברים שהוא בתוכו, ואולי כבר, מי יודע, אולי כבר אין לו בכלל חיים וקיום במקום אחר, בחוץ, חכו לי, צעק, מה אתם רצים ככה, מה תפסתם קצב, אפילו דיבור פשוט מפיו נשמע פתאום באוזניו כתרגום גרוע, לא נאמן לעצמו. חשק את שפתיו ומיהר אחריהם..." (הדקדוק הפנימי, ע' 233)

אולי החוסר יכולת לדבר קשורה לאוטנטיות האינסופית של האדם בעומדו מול כוחות חייו. הוגי דעות רבים השאירו כתבים שלמים על בדידותם במקור נשמתם: ר' נחמן היה אומר שאין אדם יכול לספר דבר מאדם לאדם ומרגע לרגע, והרב קוק הזכיר לא פעם אחת שאין נשמה אחת יכולה בכלל להכיר בנשמה אחרת. זהו סיפור אנושי של בדידות, בה כל אדם חווה את עצמו ואת האינסוף שבו בצורה מלאה ואמיתית, ואין הוא יכול לשתף את זולתו במקום זה. כל שיתוף נועד להיות בגידה, זליגה החוצה של משהו לא אוטנטי, זיוף כפי שציין גרוסמן, בהכרח יש משבר במעבר בין הפנים של האדם לבין ההתבטאות שלו, ותיהי התבטאות זו הכי נקיה והכי טהורה, משבר הגורם לאדם הנאמן לעצמו פשוט לשמור את עצמו בתוכו.

אם כך, איך ומהי אותה גאולת הפה? איך מצליחים לצאת מן המצר האנושי הזה?

נדמה לי, שגאולת הפה היא רגע של נשיאת חן, שקשה מאוד לתפוס ולהגדיר, שלא תמיד תלויה בנסיבות סביבתיים אלא בטיימינג נכון, ברגע של השראה, בראיית האחר והטוב שבו מעבר למה שהוא עושה או לא עושה. זהו הרגע בו לא רק הפה מדבר, אלא הלב מדבר (כמו בשירו של אביתר בנאי "כמו פקק תנועה...הלב מדבר.."), זהו הרגע בו יש לפתע מבט למבט, מבט של חמלה והבנה, ויכולת לראות פנימה את הזולת. לעיתים רגע זה יאופיין באיזה סוד שטותי שהיה נסתר וכמוס זמן רב ( סיפרה לי מישהי שהיה לה אחיין שהתגלח לראשונה ואף אחד במשפחתה לא דיבר איתו על זה, עד שפשוט היא זרקה לו איזה מילת עידוד צינית ששברה את הקרח), לעיתים היא תאופיין ביכולת להגיד את רחשי הלב הכמוסים (תפילה מקרית, רגע אינטימי עם אהובה), להגיד תודה (הרב מנחם היה אומר שבסוף בסוף הכל מסתכם לאמירת תודה אחת), לראות טוב באחר, ולהגיד אני נזקק, אני תלוי. זהו אותו רגע בו שב הלב להיות בין אבות לבנים, בין איש לאשה, בין חברים טובים, בו מסוגלים להגיד דברי אהבה פשוטים.

אלו אינם רגעים רבים בחיים, שכן נשיאת חן איננה באה מרצון או מפועל ידינו כזה או אחר, זה יותר רגע שמגיע מלמעלה, רגע שבא מהכתר, מרצון עליון, רגע שאי אפשר לתפוס בדיוק. אך כמו אבן הנזרקת לתוך בריכה קטנה ויוצרת אדוות גדולות בתחילה ואז דקיקות יותר ויותר, אני מאמין שרגעים אלו יכולים ליצור אפקט רחב יותר היכול להשפיע הרבה מעבר לאותה נשיאת חן זמנית.

כולי תפילה שבימי החגים האלו, אצליח ונצליח ליצור בסביבה הקרובה אלינו אווירה של קירוב הלב, אווירה בו הפנים והחוץ לא יהיו גדולים מדי, סביבה בה תפילה וצעקה מפנים יכולה להשתמע, בה האדם מולנו יכול להשמיע את קולו ודיבורו בלי התנצלות ובלי הצטדקות. ואז אז הקול הפנימי יצא ויבקע וישבור שערי שמים ואו אז תיהיה שנה טובה לכולנו.

בית לחם - ביקורת

בית לחם:

בית לחם הוא הצלחה קולנעית ישראלית והוא מצטרף בכך לכמות בלתי רגילה של סרטים איכותיים (ובמיוחד "מי מפחד מהזאב הרע", ו"6 פעמים") שיצאו השנה לאקרנים וגרפו שבחים ופרסים בינלאומיים. סודו של הסרט, לעניות דעתי, הוא ביכולת שלו לדבר בכמה רבדים ולעבור בין כמה סוגי ז'אנר. יש בו מימד של סרט אקשן הכולל בתוכו את אחד מסצנות המרדף הטובות שראיתי, בטח בישראלי (סצנת המצור סביב המחבל, הכוללת פריימים מדהימים וסאונד שנותן תחושה כאילו הייתי ממש בתוך המרדף), הוא גם מכיל דרמה בלתי רגילה ביחסי אב-בן, והוא גם יכול להיכנס לקטגוריית סרטי מאפיה (אגע בזה בהמשך). הדילוג הזה בין המימד הפוליטי-ביטחוני, לבין מותחן אקשן, ולבין הפסיכולוגי-אישי גרם לי כצופה לנוע עם העלילה בתוך איזה תחושת מערבולת נדירה, בערבוביה גדולה המקשה לעשות הפרדה אמיתית בין רבדי הסרט. בתור הוכחה לכך, אגיד שבסיום הסרט נפגשנו כמה חברים מחוץ לסינמה והחל דיון, כאשר חבר אחד טוען שהסרט בבירור היננו על עמדות פוליטיות בארץ ואילו חברה אחרת טוענת שהסרט הוא בכלל על קשרים בתוך המשפחה.

סנפור, הנער הצעיר, המשתף פעולה עם רזי מהמוסד, הוא בעיני גיבור הסרט, וכמו כל גיבור סרט הוא עובר תהליך בזהות שלו. מעל פני השטח אפשר להגיד שהוא משתנה בזהות הפוליטית מדינית שלו, אך מתחת לפני השטח מדובר על תהליך התבגרות שלו, תהליך הבולט כבר מראשיתו – "תירו עלי, אני מנהיג!" – ובא לידי ביטוי בכך שלאורך כל הסרט הוא מחפש שיסמכו עליו (רזי, אבא שלו, אח שלו, בדואי), הוא מנסה להפוך מילד למבוגר ואחראי, לצאת מן הצל של האח הגדול ולהיות מישהו ראוי בפני עצמו. תוך כדי, הוא מחפש גם דמות אב, מישהו שיסמוך עליו, מישהו שיאמין בו. באחד מסצינות הסרט, השוליות לכאורה אך המייצגות בעיני, רואים את סנפור נכנס עם נשק למסעדה ומבקש כסף מבעל המסעדה, כשברור לנו שזה כסף שהחמאס גובה עבור שירותיו. האחרון אומר לו "אז אתה כבר גדול?" במה שמסמל את השינוי שחל בסנפור.

הטרגדיה בחייו של סנפור ובחיפוש שלו אחר דמות אב, היא שהוא לא מוצא באף אחת מהדמויות סביבו דמות רלוונטית וכך אנו נעים עם סנפור כמטוטלת. הסרט מציג מתח מובנה בחברה הפלסטינאית והיהודית בין בגידה לאמון. כולם סומכים על כולם לרגע  אחד ובבד בבד מסוגלים לבגוד רגע לאחר מכן:

-          בדואי הורג את המשנה שלו כאשר הוא מגלה שהוא בגד ועבר לצד של הרשות הפלסטינאית

-          רזי משקר לבוס שלו ("מה קורה לזונה שמתחילה לגמור עם הלקוחות שלה").

-          סנפור בוגד בעם שלו, ובסוף גם ברזי.

-          באחת מהסצינות הקשות, אבא של סנפור אומר לבדואי שאם אכן יתברר שסנפור הוא מלשין, אזי הוא עצמו ישחט את הבן שלו.

לעיתים נדמה שהסרט "בית לחם" הוא בעצם המשך של ה"סנדק", או סרטי גנגסטרים\מאפיה אחרים, במובן שיש בו מימד המזכיר בצורה די גלויה את המתח של אמון-בגידה.

מבין כל הדברים שאהבתי בסרט, ראוי לציין את העריכה המיוחדת. בשביל שסרט כזה יצליח נדרש מהעורך לשמור על סדר כרונולוגי של השתלשלות האירועים, לא להציף ביותר מדי תתי סיפורים, ולתת רמזים על העומד לקרות רגע לפני שהם קורים. הזמן של הסרט (שעה וחצי) הוא גם בחירה נכונה של העורך – תפסת מרובה, לא תפסת. כמו כן, ישנם הרבה הקבלות בין סצינות שונות, הפורשות כר רחב יותר של התבוננות עבור הצופה בסרט בפעם השניה:

-          ברגע קולנועי יפה, שאולי קשה לשים לב אליו בצפיה ראשונית, הבמאי - שזהו לו סרט ביכורים -  מנכיח את אובדן הקשר בין סנפור לרזי על ידי כך שסנפור, ברגע כעס רגעי, מנפץ באמצעות אבן את הפלאפון שנתן לו רזי. הפלאפון כאן מסמל את הקשר שהיה בינהם וכבר אבד וחלף. האבן (אבן=אב+בן) היא אותה אבן שבסוף הסרט גם תנפץ סופית את הקשר שלהם (איזה סצינה קשה ואיכותית!).

-          יש הקבלה בין 2 סצינות, שוב לכאורה שוליות, אך מייצגות. סנפור שוכב במיטה בבית חולים ואומר לרזי – אל תעזוב אותי, תישאר איתי. בהמשך אלו אותם מילים שאבא של סנפור יגיד לסנפור עצמו.

-          סנפור ורזי חוטפים כדור באותו מקום בבטן.

אם בתחילת המאמר שלי טענתי שבסופו של דבר הסרט היווה עבורי סרט מותחן-פסיכולוגי, הרי עדיין לפתור אתכם בלי  להגיד כמה מילים על ההקשר המדיני ביטחוני לא ניתן. חבר שלי יוני אמר לי בסיום ההקרנה שתמיד צריך לבדוק ממתי מתחילים לספר סיפור, שאם אתה רוצה להבין את התפיסה של הבמאי ביצירה שלו, תלך לתחילה ותבדוק. הקשבתי לחברי הטוב ונזכרתי cדבריו המדויקים של ר' נחמן:

" אמר...מצינו שכל אחד מתחיל מן המקרא שלו כגון מה שמצינו שמר מפיק לה מזה המקרא ומר מאידך מקרא. כי כל אחד יש לו מקום שמשם מתחיל הלימוד והתורה שלו, וכפי אותה התחלה מזה המקרא, כן על פי סדר זה הולך כל התורה אצלו. והשני שמתחיל ממקרא אחר יש לו סדר אחר לפי ההתחלה שלו, כי כל אחד לפי התחלתו מאיזה מקום שהוא, כן משתנה והולך כל הסדר של התורה שלו. ואם היה זה התנא בא למקרא אחר של התנא השני, לא יוכל לקח משם כי כל אחד צריך רק לקבל ולקח ולהתחיל ממקום שלו" (חיי מוהרן, אות שמב)

ר' נחמן מלמד אותנו שהדיון בתלמוד מאיפה להתחיל לקרוא את התורה, איננו ויכוח סרק וסתמי. ההתחלה מלמדת אותנו מה נקודת הפתיחה של הסיפור, מהי גבולותיה, מה תוכנה. בכך שההתחלות שונות, הרי הסיפור ממילא יהיה שונה. אם תרצה להבין מה רצה המספר לספר, יגיד ר' נחמן, תפנה לתחילת הסיפור ושם כבר מונח עבורך המפתח.  

ואכן, יוני הצביע על כך שהסרט התחיל מפיגוע. יש הקשר. ישראל לא נמצאת סתם בשטחים ובבית לחם, אלא היא שם כדי להגן מפיגועים. אין סתם "כיבוש", אלא הכיבוש נועד בשביל מטרה הגיונית וביטחונית, להגן על תושבי מדינת ישראל. בסרטי :כיבוש" אחרים, שיצאו בעיקר בסוף העשור הקודם (בופור, לבנון וכו'), אין את ההקשר הזה. ישראל סתם נמצאת בלבנון ובשטחים, ללא שום מטרה מובנת ומוסברת.

אם יורשה לי, הייתי מעוניין להשוות סצנה אחת בין 2 סרטים – בית לחם וואלס עם בשיר – ולהביא את הסצנה הזו בתור דוגמה לעניין האמור למעלה. ב-2 הסרטים הצבא פוער חור ענק בקיר של בית על ידי רכב צבאי, אולם יש שוני אדיר בין 2 הסרטים לגבי הסצינה הזו: בבית לחם, הג'יפ נכנס ופורע חור ענק בקיר לאחר הפיגוע, בתור חיפוש ביטחוני רגיל וסטנדרטי בבית המחבל. זהו הליך הגיוני שהצופה הממוצע, אפילו לא הישראלי, יוכל להזדהות איתו ולהבין אותו.  לעומת זאת, גם ב"וואלס עם באשיר" אנו עדים לטנק הרוכב בפאתי ביירות וסתם כך פוגע בקיר בית ופורע גם הוא חור ענק בבטון, אולם שם בסרט אין שום הקשר, לא ברור למה ישראל נכנסה לביירות. החיילים מתעוררים בתחילת הסרט לסיוט מתמשך בפרדס מלא מחבלים וכלבים. אין לנו שום מידע איך הגיעו לשם ולמה הם שם, האם היו תנאים מקדימים לכניסתה של ישראל ללבנון, האם לבנון עשתה משהו לישראל, האם היא העיפה טילים על ישראל. פשוט לא ידוע.

לפיכך, נראה לי להגיד שלמרות מורכבות הסרט "בית לחם", ולמרות היותו נייטרלי בכך שאיננו בא לסקר את הסכסוך בפני עצמו, יהיה זה הוגן ונכון (בעקבות הדברים שרשמתי למעלה) שהסרט הזה בעצם מציג אמירה ציונית ישראלית, או לפחות תמונה מאוזנת ושקולה יותר של המציאות כאן בארץ, והרי זה חידוש גדול לקולנוע שלנו המציג לרוב את ישראל בצורה שלילית וביקורתית.

12 שנים של עבדות

12 שנים של עבדות:

לאחרונה מזדמן לי יותר ויותר לצאת מהקרנה בסינמה, להתרגש ממה שראיתי, ולשאול את עצמי – האם זה הסרט הטוב ביותר של השנה? האם כך נראה סרט המאסטרפיס של השנה האחרונה? זמן סיכומי שנה הגיע, מאחורינו פרסי גלובוס הזהב, וממש עוד רגע מגיע האוסקר. וגם אני נמצא בדילמות. ונדמה לי, שהסרט "12 שנים של עבדות" המבוסס על סיפור אמיתי, על אדם חופשי שנחטף ונמכר לעבדות במשך 12 שנים, ניצח ובגדול. זהו סרט השנה שלי.

אך זהו לא רק סרט השנה שלי אלא גם סרט הקשה של השנה שלי (יחד עם 6 פעמים הישראלי, שעליו יש להרחיב בזמן אחר). אם אתם נרתעים מלהיחשף לאלימות, הן ויזואלית והן כזו הבוקעת מעומק הרשע האנושי, תחשבו פעמיים האם לצפות בסרט הזה. לא זכור לי סרט בן שעתיים ורבע שבמשך כל הצפייה בו  הייתי דבוק לכסא, שפשוט לא הצלחתי לנשום, והאוויר בסינמטק נדמה היה לי כעומד וסטטי. בשלב מסוים, כשסצנה אחת זוועתית הסתיימה רק כדי לעבור לסצנה הזוועתית הבאה, הצלחתי איכשהו להוציא אוויר ולהיאנח. שותפתי לסרט שישבה לידי הסתכלה עלי ואמרה – כן, מסכימה איתך. גם מחיאות הכפיים בסיום הסרט, סימנו לי הפעם יותר מכל את הפורקן של הקהל למול הדחיסות והאינטנסיביות הזו.

אכן, האלימות בסרט נוכחת. סטיב מקווין הבמאי המוכשר (שעשה עוד 2 סרטים לא קלים לעיכול בעברו) לא עושה הנחות לצופי הסרט ומנגיש את העבדות קרוב קרוב לעינינו. אין שום אסתטיקה לאלימות ולביזוי האדם. כלומר, יש אסתטיקה צילומית – צילומים מדהימים של נופי דרום ארה"ב, שוטים ארוכים ומדוייקים, אך אין בזה שום רמז לאסתטיקת האלימות סטייל טרנטינו, אין בה שום הגכחה והקצנה. הייתי אומר שבדיוק הפוך מכך. מקווין בוחר לעשות את הסרט מאוד ריאליסטי, כואב, ישיר, נוגע. הוא בוחר לעשות קלוזאפים על פני המתקיף והמותקף ברגעים הקשים של הצלפות השוט, הוא לא מזיז את המצלמה (שוב, כפי שהיה עושה טרנטינו) כשהשפחה נאנסת, או כאשר אמא נקרעת מילדיה (באחד מהסצינות הקשות שהכרתי בקולנוע). העבדות מחלחלת אלינו פנימה, לא מרפה מאיתנו, המסך כמו בולע אותנו לתוכו ומכניס אותנו לתוך הסיטואציות הבלתי אפשריות.

הקלוזאפים נמשכים לא רק ברגעים הקשים אלא גם ברגעים המרגשים והיפיפיים בסרט ובעיקר בצילום ישיר לפנים של הגיבור. דוגמא לכך הוא הצילום בקטע הבא מהסרט, קטע שהזכיר לי את הקטע הפותח של "הערת שוליים" בכך שאפשר לזהות רגשות, ממש כמעט לגעת בהם דרך הפרצופים השונים שהגיבור מגלם. תראו ותגידו בעצמכם: איפה יש כעס, כאב, השלמה, געגוע, בקשה, פורקן, ועוד. וכל זה רק מסצינה של דקה:

http://www.youtube.com/watch?v=mAZhQQN758g

.

קלוזאפ אחר, לקראת סוף הסרט, לוקח אותי לנקודה הבאה. הגיבור בסצינה זו מביט ישירות אל המצלמה והמבט לפתע קופא ועוצר, כמו שואל הוא את הצופה: איפה אתה? גם כיום יש עבדות בעולם. מה אתה עושה כדי לעצור את הזוועה הזו? איך אתה שותק לנוכח העוולות הללו? הרבה ביקורות מהללים את הסרט בכך שהוא אחד מהחשובים כיום כי הוא מציג לנו מה היא עבדות בעבר ואיך נראתה וחשה. אך לפי דעתי, מקווין בחר את נושא הסרט ובחר לביים אותו כך לא רק למען פיסת זיכרון היסטורית אלא יהווה אבן בוחנת להווה ולמצב האנושי המסוגל להתאכזר לאחר ולחלש בצורה לא נתפסת ולא נקלטת. אין זה דוקומנטרי אלא יש כאן אקטיזם המציג את שאלת העבדות העולמית כשאלה קונקרטית וממשית.

לא יהיה זה מופרך להגיד שאנו עדים לגל עצום וחדש של סרטים העוסקים בנושא העבדות בארה"ב. בשנתיים האחרונות יצאו לאקרנים "העזרה", "לינקולן", "ג'אנגו", "המשרת", ועוד, והם בעצם עדות לכך שארה"ב של היום שואלת את עצמה שאלות קשות על זהותה, על עברה, ועל הצדק החברתי שנופפה בה את דגלה. ארה"ב, בה יש לראשונה נשיא שחור, מאמינה בעצמה ביכולת לפתוח פצעים ישנים ולהתבונן בהם. האם זהו עוד פרק במה שחוקרים מגדירים כ"אשמה לבנה", בה משתמשים אפרו-אמריקאים בעבר ההיסטורי שלהם בשביל לדחוף לקידמה ושוויון, ואף לעליונות על הלבנים? או שמא יש כאן באמת חרטה והתבוננות על הצדק? לא מזמן קראתי שבעקבות הסרט דרשו ארגונים אפריקאיים לקבל כספים על הנזק שנעשה להם בעבר. ומעניין אותי לראות כיצד המדיה של הקולנוע תשפיע על ההלך רוח האמריקאי בנושא זה.

לסיכום אציין, שכפי שקראתם לא פעם ולא פעמיים בבלוג שלי, ברוב המוחלט של הסרטים אני מחפש את המורכבות, את היכולת לראות מבעד מעשי התוקף את סיבת מעשיו ולהצליח להזדהות עם קונפליקט מכל היבטיו. ברוב המוחלט של הסרטים, כי בסרט דנן לא היה צורך בכך. טוב היה לי להזדהות עם העבד הקורבן בלי שום צורך להתנצל או להתגונן מול זה. ביחד עם המוזיקה הנהדרת (מנגינות שנמשכות לתוך סצנה עוקבת), הצילום המרהיב, פלאשבקים מתוך הסרט, משחק מעולה, וגם, כן - סיום אופטימי, הסרט הזה נמצא עמוק בתוכי וכנראה יישאר שם לעוד הרבה זמן.

לגעת - סרט סטודנטים של במעלה

לגעת:

ישנם סרטים שצפייה שנייה בהם משדרגת ומרגשת מהצפייה הראשונה, שכן לעיתים לוקח זמן להבין את שהבמאי ניסה לעשות בבחירות השונות שעשה, וישנים דברים הסמויים מן העין ומפוספסים בראייה ראשונית הזוכים להכרה רק בראייה נוספת. כזה היה עבורי סרט הגמר של איתי נצר, בוגר בית ספר במעלה, בסרטו "לגעת". בתחילה נראה לי הסרט המנימליסטי (15 דקות בלבד) כסרט עם תסריט פשוט וברור - נער בשולי החברה הישן במבנה נטוש, אשר ניחן בכוחות מיוחדים, ומנסה למצוא עבודה במסעדה בשביל להתקרב למלצרית נאה. היא מזהה את כוחותיו המיוחדים כאשר הוא מציל אותה מידי עבריין המנסה לשדוד את קופת המסעדה, וכך אט אט נרקם הקשר ביניהם לכדי הכרה אחד בשני.

הסרט מצולם היטב – סצנות יפות של דגים חיים ומתים + אורות ניאון וירושלים במבט על, כשברקע מוזיקה במקצב מהפנט. לכאורה הכול בסדר. לא משהו לספר לחבר'ה.

אך במחשבה נוספת על  הסרט בסיומו, הבנתי שזהו רק הרובד הראשוני והנגלה. בעומק, צריך להכיר קצת קולנוע ולהבין שהסרט הוא בעצם כל כולו מחווה לסרטו המרגש של וים וינדרס "המלאכים בשמי ברלין" (וגם קצת לעיבוד האמריקאי "מלאכים בשמי לוס אנג'לס"), עד שלעניות דעתי היה מתאים לשנות את שמו מ"לגעת" ל-"מלאכים בשמי ירושלים". ההקבלות הינן ברורות:

-          המלאך, דמות לא מציאותית, העומדת על גג העיר בעמדה של צופה מהצד ומלמעלה על הבעיות האנושיות. 

-          מתן עזרה לאנשים הריאלסטיים ללא ידיעתם.

-          הרצון של המלאך לחוות, להתרגש ולגעת, עם דגש על רצון חזק לחוות אהבה של אישה בשר ודם

-          סצנת הקפיצה מהגג כוויתור על חיי נצח למען השגת המטרה של אהבה אנושית

-          מוזיקה קצבית

בחירה מסקרנת ומעניינת עשה הבמאי הצעיר, כזו הכרוכה באומץ רב הראויה להערכה, ליצור סרט לא קונבנציונלי שיגע בצופיו בכמה רבדים. לאדם הפשוט תיהיה זו חוויה מסוימת ולקהל המכיר קולנוע תיהיה זו חוויה אחרת. ואולי אף יותר מכך. ההבדלים בין שתי הצפיות שלי בסרט הביאו אותי  להרהר במוטיבים השונים ובאמירה הייחודית של הסרט: האם אפשר יהיה לאבחן ולהגיד איזושהי אמירה יותר רחבה על החברה הישראלית בה האדם מנסה לגעת בזולתו, הרבה פעמים ללא הצלחה? האם אפשר לזהות את הניכור והבדידות המקיפה את כולנו ומאיימת על המרקם החברתי שלנו? ושמא גם ניתן לתת פרשנות אישית על הבמאי – האם הבמאי חושף לנו את תחושותיו לגבי הייחודיות שיש בכל אדם, כולל הוא עצמו? על רצון עז לגעת באחר ללא מתווך ובצורה בלתי אמצעית?

נדמה לי שזהו בדיוק ההגדרה של סרט איכותי. סרט המצליח לאחד בין הפשוט והעמוק, והגורם לצופה לצאת ממנו עם התבוננות חדשה ומהורהרת לגבי עצמו, זולתו, והחברה בה הוא נמצא.