ביקורת - סאלח, פה זה ארץ ישראל

האם מטרה מקדשת את האמצעים או שלא? עם השאלה הזו יצאתי מהקרנת הסרט "סאלח..." שמעלה לדיון נושא סופר חשוב, נושא כואב שיש בו השלכות עד לימינו.

דוד דרעי, תושב ירוחם ויליד המקום, במאי סרטים דוקומנטריים חברתיים, לקח את המצלמה שלו והחליט לעשות זום אין לתחילת היישוב של מקום היוולדו. ירוחם של אותם שנים היא עיירה נידחת של מספר מבנים בודדים בלב המדבר הגדול, על סף המכתש. אנחנו נמצאים בשנים של העליות הגדולות מאירופה ומארצות צפון אמריקה, וההנהגה מחליטה "ליישב את הדרום" ולשלוח חלק מן העולים לעיירה הקטנה. עד כאן נשמע הגיוני? לא בדיוק. חלקכם בטח מכירים את הסיפורים: העולים ממרוקו נשלחים לירוחם, והעולים מפולין נשלחים לרמת גן. העולים ממרוקו מקבלים דיור מטעם המדינה, אבל כזה שלא יכולים לרכוש אותו בסיום השימוש. העולים מפולין דווקא כן מקבלים. כך נוצר אי סימטרייה חברתית המשפיעה על החברה הישראלית עד היום הזה. כמובן, העולים ממרוקו נשלחים לקצה העולם ללא ידיעתם, אין להם אפשרות ליצור קשר עם קרוביהם שבאו לקבל אותם בנמל, ברדתם מהאוניות שהביאו אותם ארצה, מעלים אותם ישירות לאוטובוסים, ומביאים אותם לירוחם באמצע הלילה, בלי להבין לאן הגיעו. היו כאלו שסירבו והתנגדו לרדת מהאוטובוס, והסרט מציג סיפורים קורעי לב על הצורה בה השלטון התמודד עם "בעיה" זו.

הטענה של דוד דרעי היא שהקמת ירוחם היתה מלווה בגזענות ובאפליה, ולשם כך פנה לארכיונים שהיו עד כה מוסתרים מעיני הציבור, ושלף חומרים תיעודיים חשובים ומצמררים. אנו עדים לכך שבן גוריון ושריו היו מודעים היטב לכך שהעולים ממרוקו לא יהיו מוכנים לעיסקת חבילה של דיור בדרום, ולכן פעלו באופן אלים ואגרסיבי כלפיהם. שוטרים שלפו את התושבים מהאוטובוסים ו"זרקו" אותם ברחוב, נעשתה פניה לתושבים אחרים שיעלו לאוטובוס ויציגו מצג שווא שירוחם היא מקום נפלא לגור בו, וכדומה. הראיון עם אלישע אפרת, הגיאוגרף שהשתתף בישיבות הללו מוסיף גם תחושה ויזואלית של חוסר הצדק והבעיתיות שבה נקטה הממשלה באותם זמנים.

אך יחד עם זאת, סרט כידוע איננו רק כלי אינפורמטיבי המספר סיפור באופן נייטרלי, אלא הוא פרשנות המרחיבה את הסיפור ומעניקה לו צבעים חדשים. אין ספק שבמאי מוכשר כמו דוד דרעי יודע להשתמש באמצעים הקולנועיים שבידיו כדי לספר את הסיפור באופן שתואם את תפיסת עולמו, ומנסה לשכנע את הצופים הרתוקים למסך בתפיסה זו. ועל כך גם הביקורת שלי אשר הגיעה אפילו לשיאים בוויכוח קולני ברחבת הסינמטק בסיום הצפייה. הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה וישיבות "הפקידים" מוגשים לצופים עם טקטוק של המקלדת, דבר שמעלה אסוציאטיבית לפרוטוקולים של הנאצים בשליחת היהודים להשמדה. השימוש במילים של "יישוב מחדש", טרנספורט, העברה מוכרים לנו גם מתקופת השואה, והצילום והמיקוד בעיניי אלישע אפרת, עיניים גדולות ומפחידות, ישר זורקות אותנו לפקידים סטייל אייכמן ומזכירות לנו את שאלת "הבנאליות של הרוע".

אני מעריך מאוד את עבודתו של דוד דרעי, ולפיכך קשה לי להאמין שאין כאן עבודת עריכה מדהימה שבאה לעשות לצופה מניפולציה רגשית משמעותית, ובעצם לקשר לו – גם אם לא באופן מודע – בין סיפור ירוחם והמשלוחים לירוחם לבין סיפור רחב יותר של השואה והטרנספורטים. לפי הבמאי, הבנאליות היא אותה בנאליות, והרוע הוא רוע באשר הוא רוע. ב-2 המקרים היתה גזענות, חוסר ראייה של האדם, ופשוט העבירו אנשים ממקום למקום.

רגע. האם הרגע השוונו בין השואה ליישובה של ירוחם? האם בשביל לייצר אצל הצופה הרגשה של זעזוע, מותר לי להשתמש בכל כלי ובכל אמצעי? והרי ברור לכולם, שהרכבות של אייכמן הובילו את היהודים להשמדה, והרכבות של בן גוריון הובילו ליישוב בדרום מדינת ישראל. אלא שיש כאן השוואה בין גזענות. אך האם הסיפור בירוחם הוא אך ורק גזענות? אינני אומר שלא היה בו מרכיב גזענות, אך ברור שהסיפור הוא רחב יותר. מדובר היה באוכלוסייה חלשה שהיה קל יותר להעביר אותה לדרום. השיקולים לא היו רק צבע עור, המרוקאיים באותה עת (והיום?) היו נטולי כוח פוליטי, ללא קשרים בעיתונות, ומבחינה כלכלית לא שפר גורלם. כך שלא היה כאן אך ורק סיבה גזענית. היתה גם, אבל לא רק.

והאם בכך שדוד דרעי לא עושה הפרדה בין גזענות פרופר, למורכבות היסטורית (שהרי היה צורך להעביר עולים לדרום בכל מקרה), האם הוא לא יוצר מצב שבו כל רוע הוא סימטרי ושווה ובכך גורם לעוול היסטורי? בוא ניקח למשל את נושא ההטרדות המיניות. האם ביום שהעוזרת בית של שרה נתניהו התלוננה (ואינני נכנס בכלל לשאלה האם שרה בסדר או לא, זה לא ממין העניין) על כך ששרה עשתה לה "הטרדה מינית" כי השפילה אותה, האם לא הפסדנו את כל המאבק החשוב והצודק של חשיפת הטרדות מיניות בציבור? לטענתי, ברגע שאין הפרדה בין עוול לעוול, בין חוסר צדק לחוסר צדק, אנחנו מפסידים את הכל ושופכים את התינוק עם האמבטיה. אם איננו יודעים להפריד בין הסיפור של ירוחם לבין סיפורים מהעבר הלא רחוק של היהודים, איבדנו את הלקח החברתי והמאבק החברתי (הצודק בעיניי) שיש ללמוד מתוך האופן בו יישבו יהודים בירוחם.    

מנצ'סטר ליד הים - ביקורת

לרוב אני מתחיל בביקורת שלי מהפרט אל הכלל, מהסיפור האישי והאינטימי לתמונת על הכללית. גם במקרה הזה, חשבתי להתחיל עם לי, האיש האומלל הזה, איוב מודרני, וממנו לצאת לסביבתו ומשם להגיע לארה"ב (ואולי אף לטראמפ). אבל הבדרך כלל שלי התמוטט ברגע שגיליתי 2 דברים מענינים:

1) האם ידעתם שמנסצטר על הים זה שם מקום בצפון מזרח ארה"ב?

https://en.wikipedia.org/wiki/Manchester-by-the-Sea,_Massachusetts

2) האם ידעתם שמינאטונקה (או איך שאומרים את שם המקום הזה), זו עיירה בצפון ארה"ב שנמצאת בה גם החברה הפרטית הכי גדולה בארה"ב וגם החברה הציבורית הכי גדולה של מיניסוטה? ובנוסף השם שלה מורכב מהמילים "מני טנקה" שבאינדיאנית זה "המים הגדול"?

https://en.wikipedia.org/wiki/Minnetonka,_Minnesota

והנה לנו, סיפור הרקע המסופר כבדרך אגב, אך שופך אור רחב ומשמעותי על הסרט. הדודים של לי עוזבים למינאטוקה ואין לנו מושג מדוע. אולם, תצעדו איתי רגע במחשבה,האם אי אפשר לדמיין שהם עוזבים את האגם של ביתם כי האח והגיסה שלהם נפטרו, וכי המצב הכלכלי של אזורם לא כזה משגשג, ומעדיפים לעבור למינאטוקה, למקום שעדיין משמר את נוף מולדתם מבחינת המזג אוויר והשלג והאגם, אך מאפשר לחיות בחיים כלכליים יותר נוחים? 

וככה התגלגלנו לדבר הגדול יותר- הסיפור האמריקאי של עידן טראמפ במיקרו קוסמוס. אנשים שהם נוצרים אך אינם יודעים מה זה אומר (דיאלוג על היותם קתולים), אנשים לבנים ללא שום שחור בסביבתם, ואנשים עם בעיות כלכליות. הסרט הזה מתכתב והוא המשך ישיר לסרט שראינו בפורום הסרטים בביתי לפני כחודש, "נברסקה", שם אכן בולט הייצוג של "הצד האחורי" של ארה"ב, החיפוש אחר אב שיגאל את הדמות, שיתן פשר. החיפוש אחר עבודה ומשמעות תעסוקתית, השתיה המופרזת מתוך בהייה סתמית ואינסופית במסך שמשדר משחקי פוטבול. נשמע לכם מוכר מאיפשהו?

הרקע הזה משמש תפאורה מושלמת לסרט, אשר פורס לנו את דמויות התסריט בצורת עומק. אין כמעט אדם שנמצא בפריים של המצלמה שאין לנו ידיעה מי ומה הוא, ומהו מניעיו. חשבתי על זה בסצינת ההלוויה של האח, ג'ו. המצלמה מתעכבת על פניהם של כל השותפים - לי, ג'ורג' ואשתו, האקסית של לי ובעלה ותינוקה, הבן פטריק וחברים (וחברות!) שלו ועוד. כל דמות מרתקת ומענינת ואני כצופה יודע להגיד עליה הרבה. היה לי בולט ההבדל בין סצינת ההלוויה בסוף הסרט "קפטן פנטסטיק", שם גם רואים את כל בני משפחת הנפטרת אבל לא היתה לי שם תחושה של עומק לדמויות.  "מנצסטר על הים הוא הברקה של כתיבת תסריט ולדעתי צריך לזכות באוסקר על כך (דבר שקרה בסופו של דבר!) ממש כיף לכתוב עליו כי יש המון חומר...

הבחירה המענינת של הבמאי בסרט היא השימוש בהומור ובסוריאליזם, במה שנראה מאוד כסרט ריאליסטי. באתר סריטה (ממליץ לקרוא את הביקורת! http://srita.net/2016/11/29/analysing_manchester_by_the_sea/) כתבו שהומור הוא הכלי היחידי הנותן אפשרות להתמודד עם הכאב האנושי ועם הפירוק הנפשי שהדמויות עוברות. אני חולק על דבריהם, כי לפי דעתי יש כאן שימוש בצורה על מנת להבהיר משהו מהתוכן. אסביר:

בהרבה סצינות מתרחשות כל מיני "תקיעות" שטותיות: לא מצליחים להכניס את אשתו של לי לאמבולנס, פטריק לא מצליח להוריד את נעליו, פטריק לא מצליח להיכנס לרכב (ויש עוד). בנוסף לאלו, יש גם המון דיבורי סרק לא קשורים המזכירים את השיחות המלאות הומור שחור של האחים כהן. אלו וגם אלו מבטאים ונותנים תחושה שהכל תקוע, שהמרחב הכללי בהם הדמויות פועלות הוא מצומצם ובלתי מאפשר. אי אפשר לדבר, המילים לא יוצאות. לי יושב מול אשה נאה ומגמגם סתם דיבורים, לא מצליח לפתח SMALL TALK. גם שהוא פוגש את האקסית שלו והיא מצליחה ברגע של כנות להגיד משהו מהלב, הוא לא מסוגל להתמודד. לי הוא הגבר המובס הקלאסי של העידן שלנו. אין לו כלים לבטא את הטראומה שלו, למצוא נפש של אוהב שידבר איתו על מצוקותיו. שיוציא ממנו את התסכול של רגשות אשמה ובמיוחד את ההרגשה שהוא מת מהלך. הניסיון שלו להתאבד לאחר חקירתו אולי לא הצליח פיזית, אבל הצליח בהחלט אלגורית, ומאותו רגע הוא כבר לא באמת חי (מזכיר את הסצינה מ"התרסקות", שבו האיראני יורה סרק על הבחור המקסיקני, ולאחר מכן רואים אותו מתאבל על מעשהו). הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, כך הגמרא אומרת, ובמובן הזה - הוא באמת התאבד והוא הולך בעולם אנה ואנה ללא יכולת להוביל משהו בחייו (זהו עוד מוטיב שעולה בסרט, יכולת ההובלה)

אולם, עם כל המורכבות - והסרט איננו מציג את הHAPPY END ההוליודי הקלאסי, אלא משאיר את התקיעות ואת הקונפליקט על כנו  - עדיין, לי עובר תיקון מסוים. אנו רגיל לחשוב במונחים אבסולוטיים ומוחלטים, האם לי משתקם, מתחיל מחדש, בונה לעצמו משפחה וכדומה. אולם הסרט מניח תיקון קטן שהוא החלטתו של לי להפסיד. החלטתו לוותר ולהבין שהוא לא יכול לתקן הכל. הבנתו שהוא צריך לעזוב את פטריק, לשחרר אותו, להפסיק לנסות להיות אבא מחדש שלו, להפסיק לנסות לרצות את אחיו שהשאיר אותו עם הצוואה הזו, לשחרר את משפחתו בבית קברות, למכור את הספינה עם השם של אמא שלו, ולהבין שהודאה בתבוסה היא הדבר הנכון שניתן לעשות, והיא היא הניצחון. בסוף הסרט לי אומר לפטריק משהו בסיגנון הזה "אני לא יכול", ורק אז הוא מצליח - לראשונה בסרט! - לחבק אותו באמת. להכיל אותו. איש שעובד עם הידיים ומתקן דברים לאנשים אחרים, מצליח לראשונה להשתמש בהם ולחבק כמו שצריך, ועל ידי כך לתקן את עצמו ואולי גם קצת לתקן את החוויה לפטריק.

העניין הזה מכניס אותי גם לחודש אדר, שהוא בעיניי החודש של הלוזרים. אני לא יכול להרחיב בנושא כרגע (האצבעות כבר כואבות מהכתיבה!), רק אגיד שזה קשור לשעיר לעזעזאל, להרפייה מול הקב"ה, ליכולת לחיות גם בצל ובחושך, ועוד. וכבר אמרה ג'ניס ג'ופלין הגדולה - "freedom is just another word for nothing left to lose", שאין לך מה להפסיד יותר, שם מתחילה החירות האמיתית.