קירות צדדיים

"קירות צדדיים" - ביקורת לסרט!

יש סרטים שיוצאים מהם ומתפעלים מהגאונות של הבמאי - לקחת סרט עלילתי פשוט, לא מורכב, ואפילו די קיטש, ולהצליח להפיק ממנו את המיטב. זה לא קורה הרבה, ואמש זה קרה לי עם "קירות צדדים".

הסרט מציג 2 דמויות במרחב עירוני אורבני צפוף. זהו עוד סיפור קומדיה רומנטית קלאסית  ונדושה, על 2 אנשים שלא מצליחים  להסתדר במרחב החיצוני ולכן מסתגרים בתוך המרחב הפנימי, ועל האופן בו הם מפספסים זה את זה בכל מיני תתי אירועים עד הרגע המיוחל בו לבסוף מתרחשת הפגישה. בדרך הם כמובן מוצאים המון אכזבות, כשלונות, תסכולים, דכאונות. לכאורה פשוט, מוכר, ודי בסיסי.

אך במקרה של "קירות צדדיים" יש הרבה יותר מכך ופה מתבטאת גדולתו של הבמאי, גוסטובו טארטו, שזהו לו סרט הארוך הראשון שהוציא. נתחיל עם הדבר הכי בולט –הצורה בה הסרט בנוי. תחילתו של הסרט בצילום מפואר של בתים בבואנוס אירס, כשברקע קולו של השחקן מחזק את הקשר בין האדרכילות והמבנה העירוני לבין מודל החברה והפרט שבתוכה. בהמשך משתמש הבמאי באפקטים ויזואליים, אילוסטרציות, אנימציות, ירידה לפרטים איכותית, (שאולי אגע בזה בהמשך), ואפילו איימג' קאט בולט באמצע הסרט. כל אלו מוסיפים חן לעלילה הלא מפותחת של הסרט הגרמות (לי לפחות) הנאה מרובה.

למרות שיש אופטימיות רבה בסיום הסרט, ולא חושב שאהיה בגדר ספוליר אם אגלה שהסוף היה צפוי ודי ברור מתחילתו, הרי ההרגשה – וזה שוב לזכותו של הבמאי – איננה של רומנטיקה קיטשית ומסחרית מבית מדרשת הוליווד. אנו נמצאים בשנות ה-2000, בעידן של מגה טכנולוגיות, של אינטרנט וצאט ופייס וסמס ומה לא. יש המון דרכים לתקשר ולהתקשר בין בני אדם (הגיבור בסרט אומר שהכל הוא עושה דרך המחשב היום), אך הסרט מציג היטב את הניכור, הבדידות, החיסרון באהבה ובמגע אנושי. הבני זוג הממשיים הם או אימפוטנטיים או חסרי לב. יצאתי קצת מדוכא מהסרט ומהאהבה שהוא מציג בשחר פתחו של העידן הטכנולוגי. אפילו הרופא, שהוא לרוב דמות שמסמלת סימפטיה, עומד בזווית צילום אבסורדית, הוא עומד מולנו, מול החולה בעצם, בזמן שרואים את כל הרחוב הגדוש והסואן כשהוא מדבר. הוא אף מעשן סיגריה בזמן שהוא מקבל את הפציינט שלו. כל זה יצר אצלי תחושה לא של חיי אהבה אלא של מות האהבה. נכון, בסוף בסוף יש גאולה, אך רוצה אני לטעון שאני לא זוכר את רגע הגאולה, (רגע של ההכרה של הגיבורים זה בזו) אלא זוכר אני את הגלות, את הרגעים של הבדידות שלהם בדרך ואת הייסורים הרבים המתלוווים אליה.

בהמשך לנקודה הקודמת, עלתה בי תחושה של עצבות כלפי הבמאי. הרי ברור שיש קשר בין האדם לבין היצירה שלו, ואם כל הדמוית בסרט הן עצובות, דיכאוניות, ניורוטיות, אימפוטניות, מלאות חרדה, סגורות ומופנות, הרי בטוח שיש לבמאי חלק מזה. הדמיות של הבמאי הינן או פסיכולוגים המטופלים בעצמם או אנשים שבונים עולמות וירטואלים, מאחורי חלונות ראווה, מאחורי מסך, בתוך דירות שהן "קופסאות איכסון", הסובלים מדיכאון ומייאוש.כך גם בולט בסרט הירידה לפרטים קטנים, כגון: מה מכניסים לתיק כשעוזבים את הבית? איזה דמיות יש באתרי הכריות, וכדומה. זו איננה רק מתודה שהבמאי בחר בה. יש בה אמירה חברתית מסוימת. ואכן, רבות נכתב על כך שבעידן המודרני יש עודף אינפורמציה ועודף אופציות שהן אולי שיא החלום האמריקאי, אך כשבאות הן לידי מעשה בחיי האדם היחיד, הם כמין חלון ראווה פנטזיונרי שכולא את האדם בתוכו. כשיש עודף אינפורמציה יש גם השטחה מרדדת, ההתבוננות נשארת לעד מתוך חלון בית, מחוץ למציאות, והיכולת לצאת למרחב חדש יכולה לקרות רק מהקירות הצדדיים, על ידי שבירה של קיר חיצוני (מישהו הזכיר את "הדקדוק הפנימי"?) הגורמת אמנם לגיחוך קל אך מאפשרת אינטימיות בין זרים.

דבר אחרון. אחד מהסצינות המרגשים עבורי בסרטים הוא הרגע בו הגבר והאשה נפגשים. לרוב ברגע זה טמון כבר המון מהסודות שהדמיות יחלקו בהמשך. תנסו לחשוב על רגע כזה בסרטים שאתם מכירים (עולה לי "הבית ברחוב שלוש" או אהבה בשחקים"), ותגלו את המבט הקסום של הנער בנערה, את הציפיה הניכרת בעיניה של הנערה, את ההערצה, הכיסופים, האיבוד שליטה, ההסמקה, המשפט המגומגם, המילים המרמזות משהו, שמלווים רגעי התלהבות נעריים. בסרט הזה, וזו נקודה למחשבה, הפגישה לא באמת קרתה. אה, כן, הם נפגשים בסצינת הסיום. זה לא זה. המפגש שלהם כמעט קורה: בבריכה, ברחוב, במכולת השכונתית, אולם בסופו של דבר המפגש המשמעותי היחיד שלהם קורה בעיקר בעיקר...בצאט. האם יכול להיות שבעידן המודרני המפגש הכי חזק, זה שמבטא את הפנטזיות הכי עמוקות שלנו קורה במרחב הוירטואלי? אני לא חושב שזה היה הסרט הראשון לבשר על התופעה, אך בשבילי הוא היה הסרט הראשון שחשבתי על זה. האם יוחלפו בעתיד סצינות פגישה זכר-נקבה מופלאות שגדלנו עליהם בצורתם המבוישת והכנה ויהפכו להיות מפגש פחות חשוף, פחות אינטימי, ויותר קר ומנוכר? ואם כך, האם לעולם לא נפחד שיפול השאלטר (אולי בגלל החום והעומס על חברת החשמל) ונאבד את אותו רגע הקסום של ההתייחדות הגואלת?

וכאן אתוודה. אינני מחבב יתר על המידה את ג'אנר הסרטים האלו הקרויים "קומדיה רומנטית". אולם אחד הדרכים עבורי לדרג סרט בסיגנון הזה היא לבדוק האם יצאתי מהסרט עם תחושה של תקווה ואופטימיות. ולמרות כל האמור למעלה והפסימיות הנושבת בסרט, מ"קירות צדדים" יצאתי גם עם תחושה לנסות, להעיז, להינות מהדברים הקטנים שאולי אולי יגרמו לאהבה אמיתית לפרוח. בוא נגיד את זה ככה, הדבר הראשון שעשיתי עם יציאתי מהקולנוע היה להתחיל עם בחורה שראיתי בגלידריה. וזה כבר הישג ל"קירות צדדים", בטח בעולם מנוכר כמו שלנו...

ברבור שחור - ביקורת סרט

חבר טוב טען שהסידרה "דקסטר" היא סידרה גאונית (מי שלא מכיר, דקסטר הוא רוצח סידרתי שהסידרה עוקבת אחר מחשבותיו ופעולותיו) ואילו ברבור שחור הוא סרט גס. אני תמיד טענתי שאין ב"דקסטר" גאונות, רק פסיכופתיות ואלימות גרידא. 

אחרי מחשבה נוספת בעניין, שיניתי את דעתי והנה הביקורת: 

-------------------------------------------------
 

קראתי אמש בעין הדג על המחלוקת הנטושה שם לגבי זהות הסרט, האם זה סרט אימה ותו לא (כאשר כל מטרת הבמאי היא להפחיד אותנו וזהו), או שזהו סרט המוגדר בז'אנר אימה פסיכולוגית, קרי עוד סרט מפחיד אבל לפחות אחד שממנו אפשר להסיק לגבינו משהו.

אין לי ספק שזה יהיה שטות וחוסר הערכה להגיד שהבמאי אורנופסקי לוקח אותנו למסע הפחדה שטותי. אני אומר את זה אפילו רק מהצד שהבן אדם עשה סרטים איכותיים (וקשים לפיצוח) כמו "פיי" ו"רקויראום לחלום". וזה יהיה בערך כמו להגיד שהיצקוק הוא במאי שבא להפחיד אנשים. 

אמנם לקח לי שניה לקלוט מה העוצמות של הסרט הזה. אני חושב שיש משהו בסגנון סרטים של אימה איכותית שמביא אותנו, את הצופים, למקומות רדיקליים וקיצוניים בהוויה שמסביבנו. זה קצת כמו הסרט הקודם שלו "רקויואם לחלום". לוקחים אנשים "נורמליים" ומביאים אותם לסיטואציות מוקצנות. ומאליו עולות אז השאלות: האם גם בנו, בי, יש משהו שיכול לדחוף לטירוף? האם גם אני מסוגל במצבים קשים להתנהג כמו הגיבורים הללו? ואולי יותר מכך - סרט אימה איכותי שואל את השאלה: האם גם בי אין איזה רוע שכזה? האם אני יכול להמלט מהחלק השתלטני שבי? האם יש לי מקום להוציא ולהפריח את החלק הרדום, החשוך אך הכה מושך הזה?

באותו מובן, הבנתי סוף סוף, ידידי היקר, מה מצאת ב"דקסטר". אין לי את הלב שיש לך להחזיק מעמד בסידרה שלמה שכזו. אבל הבנתי למה התכוונת שאמרת שזה סדרה גאונית בעוד אני אומר משהו על הגסות שבו. והנה הדברים התהפכו...

אתה דיברת על סרט גס, וזה יהיה נכון יותר להגיד אירוטי, אבל לא הייתי אומר גס. גס זה זול. זה פורנוגרפיה. לשם היצריות. כאן יש משהו אחר. יש התבוננות מעמיקה על מיניות ויצירה, על יכולת השתחררות, על קנאה ורדיפה עצמית, על פרפקצוניסטיות חולנית. והמון המון מראות מסביב. כאילו לשקף את מי שאנו יכולים להיות דרך הדמות. וזה למרות שדי בתחילת הסרט מבינים שהדמות פגועה ופסיכוטית מיסודה.

בנוסף לכל הנ"ל, אני לא יודע אם אני יכול להגיד יצירת מופת על הסרט. או יותר נכון על תוכנו. מה שכן אני יכול להגיד שהרבה זמן לא ראיתי שחקנית משחקת בצורה מדהימה (!!) בסרט (שכמובן, לא סתם נטלי פורטמן בתפקיד הזה כשנדמה שהיא עצמה כאילו עוברת את התהליכים של הדמות שלה), ומבריק מעל הכול זה הצורת צילום של הסרט, הזוויות, האורות, וכו'. ואפילו רק בשביל זה - דיינו.

לא יכול להמליץ על הסרט לכולם. בוא נגיד, שלא הייתי שולח את ילדים ואנשים רגישים לצפות בסרט. ואני גם לא ממליץ לך. רק חשבתי שאדם שקרא לדקסטר גאון, יוכל לראות גם בברבור השחור משהו מעבר לגסות...

"למה השמש" - ביקורת סרט (סרט סטודנטים של אפרת קאופמן)

אפתח ואומר - לא חוכמה. השיר קנה אותי מהתחלה... הסרט מציג את עולמה של נערה בתוך האולפנה "גבעת חביבה". הנערה נחשבת מרדנית ובעיתית, ובעצם בועטת במסגרת הפורמלית הרגילה, כשבסוף הסרט משילה מעליה את עול האולפנה. אך זהו איננו תיאור מדויק של הסרט, שכן ההזדהות של הצופה נתונה לגמרי לדמות הנערה. ההרגשה היא שהמוסד הוא סוג של כלא ואמנם כלא המלא בפארודיה. הדמויות "הרציניות" בסרט מעלות גיחוך עד כאב: המורה לספורט שמנה ובקושי מסוגלת להתכופף. המורה לעיניני בנים-בנות לא רלוונטית ולא מצליחה להתמודד עם שאלות הנערה, והמנהל ששם לב ויורד לרמת איבריה ופרטי צניעות הנערה אבל הוא בעצמו ממש גוהר מעליה באחת מהסצינות. כך יוצא שלנערה רק נשאר לבחור בהחלפת בגדים עם נער נאה שעובד בפרדסים. היא מחליפה בגדים בעצם כי היא דמות "הגבר" – היא עולה על הטרקטור בתחילת הסרט, היא מורדת במורים ובודקת גבולות. היא זו שמתקרבת אל הבחור באסוציאציה מינית מסוימת. והנער הוא דווקא הבחורה – הוא מצייר ו"מכיל" את השטותניקיות שלה. ורק בסוף, דרך תמונת הרב קוק, אותו רב קוק שקרא לחופש אוטונומי ומוחלט, לחזרה לתפקידים המהותיים והאמיתיים המגדריים, וגם דרך פסח (שאין ראוי ממנו לבטא חופש) הנערה מגיעה לדרור ולחופש אמיתי וכנה, ובסוף בסוף חוזר כל אחד מהם ללבוש את הבגדים שלו כאשר הבחור "מוביל" ונוהג בטרקטור. בין לבין ראוי לציין את העובדה שהסרט מצחיק, משעשע, ורווי בציניות, אך באותו זמן מעביר בצורה סמויה (ואולי אף גלויה) ביקורת על מערכת חינוך השמרנית והקפדנית. מה שיפה זה שאין צורך בהעברה ישירה של המסר אלא הכל נעשה דרך רמזים אסוציאטיביים, כמו סצינת הפתיחה בה הנערה מבצעת עבודת שירות בצביעת גדר הבית הספר, דבר המזכיר ללא ספק את עבודות השירות של טום סוויר בתחילת הספר של מרק טווין. ואולי, אם אפשר להרחיב את הקונטקסט של הסרט, יש לנו כאן קונפליקט פנים ציבורי על דמות החינוך בתוך המגזר הדתי לאומי: בין החרדלנקיות המסגרתית והפורמלית (שיש ביקורת כאמור עליה) לבין חופש טבעי ונעורי שהנערה מייצגת. לסיום, אין להעלים עין מהרמיזות הארוטיות הדקות שעולות מהסרט (הדימויים של הפירות, מבטי הנערה בבחור, סצנת הברכה). ישנם שיגידו שיש כאן הגזמה אך לעניות דעתי הרמיזות הללו רק מוסיפות ומרחיבות את הדמויות ולכן הן ראויות ונמצאות בהקשר הנכון. ניחוח שלם של פירות, ירקות, פרדסים, צבעים (אדומים!) עולים ומזכירים באיזשהו מקום קיבוצים של שנות ה-50....צפו ותהנו!

"פרידה" - ביקורת סרט

מישהו שלח לי על פרידה את הדבר הבא:

 

"... אין בו שום דבר מעבר לסדרה "חוק וסדר". סתם עלילה משפטית די קלסית. ראיתי כבר תסריטים משפטיים הרבה יותר טובים. אפילו הטוויסט בסוף לא היה כל כך מתוחכם. לדעתי התסריט של הערת שוליים עולה על התסריט של פרידה בכמה וכמה מונים. הוא חדשני, עמוק ובאמת לוקח אותך למקומות משפחתיים שלא הרבה סרטים מצליחים..."

 

 אז הייתי חייב להגיב. אחלה סרט!

 

----------------------------------------------

 

תאמת, לא חשבתי כל כך על העניין התסריט בהקשר המשפטי. נראה לי שאם אתה מחפש סרט על "תסריט משפטי" כפי שהגדרת, אז באמת הסרט יאכזבך. 2 משפחות שרבות ביניהן, ושופט אחד מגוחך, לא נראה לי שמעניין באמת. בעניין הזה אתה צודק. ואם צריך לחפש סרט על משפט יש דברים אחרים (וואלה, שאלת טריוויה, איזה סרט? לא עולה לי משהו מסוים. ובכל מקרה, בכל סרט "משפטי" יש קונפליקטים אחרים. האדם מול המערכת, האדם מול החברה, האמת מול השלום, הביורקרטיה מול הכנות, ועוד ועוד).

אבל נראה לי שהסיפור בסרט אחר. כל הזמן חשבתי בסרט על מה הוא בדיוק? האם הפערים בין האנשים שם הוא פער דתי, שכן האשה מאוד דתיה (מתקשרת לשו"ת סמס, לא מוכנה להישבע ועוד), והם אנשים חילוניים משכילים (האיש משגע את הבת שלו על הלימודים, האשה צובעת תשיער ועוד מלא מלא דוגמאות). והסרט בא להציג את השכבות השונות באיראן בהקשר הדתי. אבל במהלך הסרט הבנתי שהעניין הוא בכלל מעמדי - זוג אחד עניים, חמומי מוח, סנדלר שחייב מלא כסף, מול זוג משכיל, עשיר, מהמעמד הגבוה, נוסע באוטו, בית יפה וגדול. (תמונות של אינדיאנים בבית אולי לסמל את העניין הזה של המעמדות?)

אולם בצפייה ה-2 שלי הבנתי שהסרט הוא לא זה או זה. או גם וגם. ובנוסף יש בו דבר יותר חזק - הפער בין גברים לנשים. כי מי בעצם שולט שם בסיטואציות? לכאורה הגברים הם הדומיננטים. הם מדברים במשפט, הם צועקים זה על זה, הם חזקים פיזית, הנשים נראות כמאולצות להסתיר את עצמן, כמפחדות מהן וכו'. אולם מהסרט נראה תמונה בדיוק הפוכה, שרק המסגרת והידיעות שאנו באים איתם מהבית מסתירות לנו לראות. הנשים בסרט הן המובילות, ויש כאן אף מסר מוסתר מחתרתי, פמניסטי. על התחלת הסרט האשה עוזבת את הבית, והאיש נאלץ להשלים עם הגט. האשה הענייה רצה לנושים שירחמו על בעלה, רצה לשופט שירחם על בעלה. היא לא מוכנה להישבע ויש לה את הזכות הזו. הנשים בעצם מובילות את ההצגה והגברים - וואלה, ממבט שני בסרט פשוט היו נראים לי פאטתיים.

וכאן אני מגיע לנקודות האחרונות למה אני חושב שהסרט מעולה ודומה במובנים מסוימים להערת שוליים:

1) כמו הערת שוליים, אין כאן טובים ורעים. הסרט מעלה קונפליקטים קשים והזדהות עמוקה עם כל אחד מהדמויות. בניגוד להוליווד שחינכה אותנו לחשוב בינארית, שחור לבן, טובים ורעים, בסרטים זרים יש נטייה ליותר אפור. ו-2 הסרטים מובילים בקטיגוריה זו. שכן מי מנצח בויכוח בין האבא לבן בהערת שוליים? האם יכול להיות מנצח? האם מישהו מאיתנו היה מתנהג אחרת במצב בו הדמויות נקלעו לתוכו? ובסרט האיראני - האם מישהו רע מבין הדמויות? האם האיש המשכיל והלכאורה אוטיסט ריגשי לא בוכה במקלחת ברגע של שבירה? והאם האשה שרוצה לעזוב את איראן אבל פשוט אוהבת את בעלה (ואגע בזה בהמשך) היא הרעה כי היא שוכחת את אבי בעלה? ומה לגבי החמום מוח - האם אי אפשר להבין את המצוקה שלו ואת הבעיות שלו? מבין כל הדמויות קשה למצוא מישהו שגורם לצופה לתעב. ופה יש נקודה חזקה שכבר שווה לצפות בסרט בשבילו.

2) כמו הערת שוליים - אין סגירת סרט. מי צדק במשפט? מה ההמשך? האם הבת תכריע למישהו? האם הם חייבים כסף לתובעים? זה ממש מזכיר את הערת שוליים שאין מושג מה הצעד הבא. 

3) בדומה להערת שוליים, יש עומק אדיר לדמויות. זה כיף לראות סרט שאתה מרגיש שאתה מכיר את הדמויות ויכול לדמיין את הלך מחשבתם. חזק.

אבל אני רוצה להגיע לדבר האחרון שאהבתי וריגש אותי בסרט:

1) מת על סצינות פתיחה כאלו. (ממש כמו הערת שוליים) שמים את הזוג הזה על תחילת הסרט בויכוח בינהם, ואתה קולט את הבעייתיות בהחלטה ולפתע אני קולט שבעצם הבמאי שם אותי בעייניים של השופט. בוא נראה אותך הצופה מחליט מה נכון ומה לא. בוא נראה אותך על דוכן השופט חורץ גורל. מי כאן הצודק? מת על זה...

2) הדבר שהיה לי הכי חזק בסרט זה הזוגיות של הזוג העשיר. לא קלטתי את זה רוב הסרט, אבל לקראת הסוף זה ברור, ובמיוחד בסצינה האחרונה. היא פשוט אוהבת אותו! פשוט. נכון, היא מבקשת גירושין. אבל היא בעצם רוצה שירצה אותה חזק חזק. שהוא יהיה מוכן להגיד את זה. ואז התחלתי להסתכל עליו. בהתחלה ממש אהבתי את הדמות שלו, הוא רגיש, מתחשב, משכיל, אכפתי מהילדה שלו ומהאבא שלו. מדבר בשבח האמת כל הזמן, ומוכן לוותר לאיש החמום מוח על הבלאגן שהוא עושה. אבל לאט לאט, ובמיוחד בצפייה השניה, קלטתי את האבסורד. הוא ידע שהיא בהריון ולא שלט בעצמו. הוא מפיל כל החלטה על הבת שלו. הוא פאסיבי, מגיב מאוחר, ויותר מהכל הוא אוטיסט רגשי ומלא בכבוד עצמי. אחד כמוהו צריך לקפוץ על אשתו ולא לתת לה שום אפשרות ללכת. להגיד לה מה הוא רוצה. ובעצם מה שהוא עושה לבת שלו זה מה שהוא עושה לאישתו. נותן לה את חופש הבחירה ובורח מלקחת אחריות. פאטתי. 

בסצינה האחרונה המהממת רואים את אישתו מעבר למראה ממשיכה להביט לו בעיניים מתחננות כאלו. היא אוהבת אותו ורק רוצה שיעשה צעד. אבל הוא בכלל לא מרים את המבט אליה. איזה מפח נפש. עצוב.

מודה באשמה. הסרט איטי קצת. ואין בו מוזיקה. אבל לעומת היתרונות שלו - אני חושב שהוא סרט מבריק המציג דמויות יפות ומורכבות, ומציף רגשות שעולים ונוכחים בהמון סצינות טובות.

וברור שגם יצר המציצינות על איראן עוזר לסרט...

מחוברים לחיים - ביקורת סרט

ביקורת אמנם טיפה ארוכה, אבל שווה קריאה!


הביקורת שלי קשורה איכשהו לרב קוק שנזקקתי לדבריו שהתיישבו על ליבי אחרי קריאה של כמה ביקורות באינטרנט:

"האינטיליגנציה חושבת שיכולה היא להפרד מעל ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילה במחשבתה. זוהי טעות יסודית, טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בההכרות הטבעיות, בהרגשות הטבעיות, ובחושים הטבעיים, שלא נתתקנו, אבל גם לא נתקלקלו על ידי שום השפעה קולטורית.
הצד הבריא של היושר מצוי הוא באנשים גסים יותר ויותר ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים בעלי מחשבה. יותר מובהקים הם המלומדים בדברים הפרטיים של המוסר, בחוקיו ודקדוקיו, אבל עצם הרגשתו זאת היא מצויה באנשים בריאים טבעיים, שהם הם ההמון, עם הארץ.
ולאו דוקא בהרגשת המוסר השרשית עולה הוא ההמון על אנשי הסגולה גם בהרגשת האמונה, הגדלות האלהית, היופי, החושיות, הכל אשר לחיים בדרך ישרה, בלתי מסוננת על ידי הצינורות המלאים שכר אגמי נפש של הדעת וההחכמה, הוא יותר בריא וטהור בההמון.
אמנם לא יוכל ההמון לשמור בעצמו את עצומו וטהרתו, איננו יכול לקשר יפה את מושגיו, גם איננו יודע איך לעמוד בקשרי המלחמה, בעת אשר הכרות והרגשות מתנגדות וסותרות זו את זו נלחמות בנפשו מבפנים או בעולם מבחוץ. לזה צריך הוא לעזרת גדולי התושיה, המישרים לפניו את נתיבות עולמו.
אבל כשם שמשפיעים עליו עצה ותושיה, כך הוא משפיע עליהם חיים בריאים.
והצד המשותף של אצילי הרוח עם ההמון, הוא הכח המקיים את שני הצדדים על מעמדם היפה, ומשמרם מכל רקבון והתנונות מוסרית וחמרית."

נזקקתי לדבריו אחרי עיון וקריאה בביקורות הבאות על הסרט:
1) אורי קליין גרם לי לחשוב שוב על הסרט:
http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/movie-reviews/1.1675290
2) מקור ראשון, מעניין. היחס לצחוק ולרצינות בהקשר של רחמים:
http://musaf-shabbat.com/2012/04/20/%D7%A6%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%A4%D7%A8%D7%90%D7%99-%D7%A0%D7%97%D7%95%D7%9D-%D7%90%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%90%D7%9C/
3) ביקורת קוטלת של דובדני:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4206793,00.html
4) יאיר רווה מדוייק ומדהים כהרגלו:
http://blog.orange.co.il/cinemascope/?p=9318

כי סיימתי את הצפיה בסרט בהרגשה קוטבית ולא רגילה. מצד אחד, סרט כייפי ומהנה, מצחיק ברובו המוחלט, זורם, משולב במוזיקה איכותית, קלילה וכבדה, ועם תצלומי נוף מרהיבים. הצד של הקומדיה שבו. ומצד שני, מה היה בסרט? אין בו תחכום מיוחד, עלילה די סטנרדטית (שאלתי את דן במיוחד על הנושא הזה, כי נראה לי שיש הבדל בין תסריטאי של כל הסרט לבין מה שדן קרא "תסריטאי של מונולוגים".ובסרט הזה יש הבדל גדול בינהם!), וסיפור מוכר של שני אנשים שונים שנפגשים ומוצאים את החן זה לצד זה. הצד הזה, של הדרמה שבו, היה מאכזב בעיניי. ולא סתם אומר הכושי
(מצטער על המילה אך היא יותר קלה לשימוש מלכתוב הבחור השחור. עימכם הסליחה) בטיסה לנכה "אתה רגיל לדרמות, אבל אני לא"...
ומסתבר שהסרט הזה הוציא כמויות של אנשים מהבתים שלהם (אפילו כאן בנחלאות הקטנה שהיא בחינה של האולימפוס הגדול כידוע למביני ח"ן, התהה נהירה גדולה של משתתפים) לצפייה מהנה של שעתיים. למה? מה יש בו שגורם לסרט להיות הסרט השני הכי נצפה אי פעם בתולדות הקולנוע הצרפתי? מה יש בו שברגע שהוא נגמר, אף אחד לא קם ממקומו, והיה אף מישהו שישר אמר "MASTERPIECE"? האם זהו אבן דרך בקולנוע או אבן נגף לקולנוע?
ואחרי שקראתי את הביקורות שדי קטלו את הסרט, הבנתי. הבנתי את דברי הרב קוק. כמה האריסטוקרטיה, האקדמיה, אנשי הרוח, יכולים לתהות ולנבור במקומות שבהם להמונים די פשוט. סרט כיפי, מה אתם חופרים, יגידו המוני העם. ולעומתם יגידו ה"יאיר רוויים" למינהם שזה זבל המוני שנועד רק לשעשע ולתת את מה שקוראים היום FEEL GOOD MOVIES, צרפת במסווה של הוליווד.
ואכן אכן, מצאתי את עצמי נקרע בין שניהם. בין אותו מקום פשוט וזורם, שבאמת באמת נהנה מהצפייה, לבין מקום יותר מתנשא, בוחן, נזהר יותר, מבקר אפילו.
אך יש כאן אולי יותר מכך, ודברי הרב קוק שנותבו עד כה לפער בין מבקרי הסרטים להמונים השוצפים וגועשים לכיכרה של עיר (שזה בחינת הסינמה היום, באין תחלופה ברחוב רוטשילד), מושלכים כעת לתוך הסרט עצמו. האם דברי הרב קוק אינם הקונפליקט המוצב בשורשו של הסרט? הרי האיש הנכה, שיכול להשתמש רק בראשו כמטפורה, הוא איש של אצילות, גינונים, אומנות גבוהה, מאופק מאוד,אולי אפשר להגיד שהוא נכה ומחוץ לחיים כי הוא לא באמת חי את החיים, ומולו עומד "ההמון", האיש השחור, החי, הנושם נשמת אפו (וואחד אף, ואני לא גזען), אימפולסיבי, ללא רסן שישב אף בכלא, הגונב, הצוחק (שחקן מעולה שהזכיר לי את אדי מרפי), הבוחן כל בחורה שזזה. והשאלה שעולה בסרט היא איך 2 הצדדים הללו יכולים להסתדר? האם אפשר שזה ילך ביחד?
הרבה חשבתי במהלך הסרט ואחריו, מיהו הגיבור של הסרט? מי עובר כאן תהליך משמעותי ובאיזה רגע זה קורה? מי עובר את התהליך של "להתחבר לחיים"? האם יש כאן מהפך של דמות? למי אני מרגיש יותר סימפטיה לאיך שהוא? שסיימתי את הסרט אמרתי לאנשים שאני חושב שהבמאים (בניגוד נגיד לבמאים אחרים כגון קווטנטין טרנטינו או סידר שלנו) פשוט מאוהבים ב-2 הדמויות שלהם ומצליחים ממש להקרין את זה החוצה. לאחר מכן, עלה לי שבניסיון שלהם לעשות דרמה עם קומדיה, הלך להם חזק הקלף של קומדיה, ולכן נראה לי שהכושי כאן מנצח בדמות האוהב על הבמאים וממילא גם על הצופים. לא התפלאתי לפיכך לקרוא בראיון איתם שהם מזכירים את הקטע של האופרה (קטע ענק!) כקטע שמייצג בעיניהם את מה שהם ניסו לעשות בסרט - סרט מצחיק. וככה אכן הרגשתי, שאמנם יש השפעה של זה על זה בינהם, אך אין להשוות איך שהסרט מציג את התהליך של הנכה, תהליך רציני ועמוק, תהליך מאיש נרגז, סגור, כועס במקצת, איש שהמשפט הראשון שאומר לכושי בעת כניסתו לחדר בכמעין פארודיה על מצבו בעצמו "איך זה מרגיש כשאתה חייב לסמוך על אחרים בכדי להתקיים?", איש שתקוע בעולמו הסגור והלא חי, לאיש שמקבל את משמעות הצחוק וההומור, לאיש לבבי, לא כבד, חי את מה שהחיים יכולים להציע לו במצב שלו, שיכול להיות גם שטותניק ולעבוד על שוטרים.
זה לגבי הנכה. אך מה לגבי העוזר שלו? האם הוא עבר תהליך הפוך בחייו? חשבתי בתחילה שכן, אך כאן טמונה האכזבה שלי. נראה שהבמאים כאן עשו עבודת טשטוש מעולה שנחשוב שכן, אך בסופו של דבר לא הצלחתי לזהות איזה דבר משמעותי הוא עבר (אוקיי, הוא עוזר לאמו לסחוב את הסלים. זהו?), הוא זה שמביא את ההומור הקליל, העממי לבית, הוא זה שמרענן את השורות, והוא זה שיוצא הקול בסרט. אפילו הניסיון הזה להראות שכאילו הוא עושה אומנות ומצייר (מה? ממתי הוא מצייר? שואל מעסיקו), נגמר במפח נפש שלי, שכן אין כאן אומנות גבוהה שהוא התחבר עליה (אפילו שכל הסרט מכניסים דמויות מידע כללי, תמונות מפורסמות ויצירות מוזיקליות נשגבות) אלא ליגלוג על האומנות הגבוהה (ובכלל, נזכרתי המון בסרט "בוראט" היורד על כל גינוני הכבוד הסטנרדטיים). יש כאן ביקורת ו"ירידה" על התרבות האשכנזית האליטיסטית התופסת מעצמה. ובעיקר יש טישטוש ורדידות, גם הוא יכול לצייר קישקוש דומה ויקבל הרבה כסף.
והנקודה הזו של האומנות בסרט ואיך שהבמאים בחרו לרדת עליה, גרמה לי להבין גם שזה לא סתם שהסרט מצליח. אפשר לקחת את זה רחוק, לתרבות האירופאית התקועה מול המהגרים שלה, לא יודעת מה לעשות איתם, ובמיוחד מול המוסלמים שבהם (ויפה העירו המבקרים שבחיים האמיתיים המהגר איננו מהגר אלא מוסלמי ורק בסרט זה שונה). ולכן מעדיפה התרבות הזו להתעלם ולעשות צחוק מעצמה, להראות כמה יש במהגרים כוחות מעולים, כמה צריך ללמוד מהם, וכמה אנחנו האשכנזים תקועים לנו בעולם סגור ומסוגר מאחורי בתים בורגניים ו"נקיים" ורק אם נסכים להיפתח ולהשתעשע, כן, קצת לזרום, אז נצליח יותר. אפשר לקחת את זה לשם. ואפשר לקחת את זה למקום האישי התרבותי שלנו. תרבות שצורכות וסוגדת לקצת הומור על חשבון הדרמה. אבל אני בחרתי לקחת את זה לנקודה של מה שאני קורא "הרומנטיזציה של הנכות", וכפי שעשו קודמיו בז'אנר הזה ב"נפלאות התבונה" על מחלת הסכיזורפניה (שם זה "הרומנטיזציה של מחלות הנפש". ז'אנר חזק. יש לכם עוד סרטים כאלו שעולים לראש?) ובעוד סרטים שכאלו. הסרט הזה מנסה להציג FUN, וככזה, אין אנו רואים - אולי לרגעים מעטים וקצרים -את הדיכאון של התלות, את הבאסות בללבוש גרביונים צמודים, את הרגעי יאוש מהבדידות והפחדים מחידלון של כוחות הנפש. איננו נפגשים באמת עם הנכה ועם עולמו המורכב. בסופו של דבר אנו פוגשים אדם שבטעות הוא מוגבל וזהו. ואפילו נראה שיכול להיות קצת סקסי להיות נכה. הסרט מנסה ומצליח להציף אותנו בצחוק גדוש ואיכותי שאמנם עושה את עבודתו אך גם השאיר אותי טיפה פחות רגיש. זאת בניגוד לתחושה שיצאתי ממנה כשראיתי "פרפר ופעמון הצלילה" -  סרט אחר, כבד ואיטי, שנוותן תחושה יותר אמיתית על חייו של הנכה ועל הקריסה שלו מעולם של עשייה לעולם של חוסר עשייה.
שלא יהיה אי הבנה, נהניתי מהסרט מאוד מאוד. כבר כתבתי ואמרתי את דעתי בנושא. אך נראה לי שראוי לזכור ולהזכיר - זה סרט שמח וכייפי. ראוי רק להשאירו כזה ולא להופכו ליצירת מופת אומנתית.
אחרת יש מצב שעוד ימכר בטעות ככזה בהרבה מאוד כסף...

מה עובר על גילברט - ביקורת סרט

לא בכדי השתעממתי ברובו הגדול של הסרט "מה עובר על גילברט" מה כבר יכול להתרחש בעיירה אמריקאית, נידחת ומנומנמת? אכן מעל פני השטח הסרט איטי ולא הרבה קורה. אנו עוקבים אחרי דמותו של גילברט שמטפל במשפחתו ויוצר קשרים עם סביבתו הקרובה. לא הרבה משתנה ולא הרבה קורה. אולם, בדומה ל"סרט לבן" (בו בוחנים באיטיות את סביבת העומק של ילדי שנת 20' בגרמניה), גם כאן מגלים שמתחת לפני השטח ישנם המון התרחשויות המתכנסים כולם לתוך גילברט. בעצם אין כמו השם של הסרט כדי להעיד על כך – מה עובר על גילברט?

רק בחצי השעה האחרונה הצלחתי לצלול פנימה לתוך הסרט, שכן מתחת לפני השטח ישנה הסתרה על גבי הסתרה הגורמת לבושה עצומה. האבא של המשפחה מתאבד ("תלה עצמו לייבוש") לפני 18 שנה – כנראה, וזו השערתי, בעקבות בושה על כך שנולד לו בן מפגר, החוגג בדיוק יום הולדת 18. האח בורח מסיבות לא ברורות (בסוף הסרט כבר יותר ברור למה). האמא השמנה נמצאת רק בתוך הבית ואין להוציאה החוצה עד כדי כך שאפילו לא מביאים אורחים לתוך הבית כדי שלא יתקלו במראה שלה. גילברט מסתתר מאחורי המדפים במכולת והמאהבת שלו מוסרת לו הודעות מאחורי אחד המוצרים. אפילו הילדים שמעיזים להציץ לתוך הבית עושים זאת בהחבא ובהסתר. באיזשהו מקום, היחיד שמוכן טיפה להגיד דברים לא נעימים בחוץ הוא האח המפגר (וגם החברה החדשה של גילברט אליה נגיע בהמשך) שאחד המשחקים האוהבים עליו הוא מחבואים. הוא מסתתר על עץ, מעל הקרקע, (ובכלל שואף להגיע מעלה מעלה), ולאורך כל הסרט מאתגר את הדמויות. נדמה שהשאלה איננה איפה האח המפגר מתחבא, אלא איפה גילברט? איפה לעזעזאל הוא מתחבא?

לא פלא שבמצב הנתון הזה בוחר גילברט להסתתר מאחורי עצמו ומאחורי התפקיד הטרגי שהמציאות "העניקה" לו. הוא מטפל בצורה נאמנה באחיו, מנווט את הבית, עובד במכולת ונמצא כגורם המאזן במשפחה. אך זהו רק צד אחד של המטבע, המטבע שרואים כלפי חוץ. כלפי פנים, אין אנו יודעים דבר וחצי דבר על רגשותיו. הוא נשאר פאסיבי למצב, נתון לגורל העיוור, הולך למאהבת כשהיא קוראת לו ואף לבעלה כשהוא קורא לו, מבטיח הבטחות לשוטרים, הבטחות שאיננו יכול להתחייב עליהם, ובכלל אין לו שום שאיפות עצמיות.

יפה אמר לי יוני, חבר שנכח איתי בצפייה של הסרט, שהיסודות הפיזיים של הבית רעועים,לא יציבים ודורשים חיזוק, ושהם מסמלים  את התחושה הרעועה והלא יציבה של המשפחה. אך אני הולך עוד צעד קדימה ואומר שיותר מכך - התחתית של הבית היא הסמל לתת המודע של הגיבור (כמו בסרט "התחלה"), והתת מודע הזה הוא רעוע וחשוך. עד כדי כך שגילברט לא מוכן לרדת לתחתית הבית אפילו לא כדי לתקן את היסודות. בכך מסמן הוא את הגבולות גזרה של היכולות שלו להיות אקטיבי, להתמודד ולשנות את המציאות הרדומה והלא נעימה של חייו.

כדי להיות כנה אוסיף ואומר שנדמה שאפילו אני מצאתי את עצמי לא מדמיין שיכול להיות אחרת בעיירה שכזו, במקום קטן שבו כולם מכירים את כולם (אחד החברים של גילברט הוא קברן. כמה קברנים אתם מכירים?). לא רק האנשים ברחוב צפו בבוז ובסקרנות על האשה השמנה שיוצאת מהבית כדי להילחם בשוטרים חסרי לב ורגש, אלא אף אני הייתי חלק מאותם אנשים, צופה באימה ובלעג על האשה הזו.

וכך קורה שבעיירה הזו, במקום בו נשאר רק הצורך הבסיסי של "להיות בסדר", לא להיות חריג, וכשמאחוריו יש הרבה הסתרה ובושה, השלב הבא הוא בגידה: לבגידה פיזית – גילברט עם האשה הנשואה, ובגידה מוסרית\כלכלית – גילברט קונה בחנות המתחרה במכולת המקומית.

אולם הסרט נותן תקווה. ישנו כוח שבא מבחוץ הגורם לגילברט לערער על היסודות הנוקשים של חייו. זה לא הבורגר החדשני שמפיח אוירה חדשה בחייהם של התושבים, אלא הסם המוכר והידוע והוא סם האהבה. לפתע אנו מגלים שלגיבור הסרט יש רצון משל עצמו. הוא מסוגל לשבור את השיגרה ולהשאיר את אחיו במקלחת, למרות המחיר שהוא משלם על כך לאחר מכן.מתגלה ששובבות ילדותית איננה מסוכנת ואפשר לקפוץ למים באקט ספונטני.נחשף שאקטיביות היא דבר חיובי - כאשר אחותו זורקת אבן על החלון בעודה מבחינה בילדים מציצנים, גילברט מחייך, חיוך המבטא את ההנאה שלו לראות שאחותו אקטיבית ולא אדישה.

אך יותר מהכל, לפי דעתי, מתגלה העובדה הפשוטה שאפשר להפגין אהבה מחוץ לבית, במרחב הציבורי. אפילו שהאמא של החברה נמצאת באזור, הזוג הטרי לא נדרש להסתתר ולהחביא שום דבר. לפתע, בניגוד לכל האמור למעלה, אהבה איננה רק יחסים מיניים מזדמנים (ואפשר אף לסרב אליהם), אלא אהבה כוללת חיבוק מרוגש, רומנטיקה של שקיעה, והמתנה של שנה לאהובה שעוד תבוא. ככל שהסצינה של גילברט ואהובתו המתנשקים בדשא היתה נערית ואולי אף ילדותית, כך שמתי לב שאני מתרגש לראות את הסוד הפשוט של אהבה פשוטה. או אם תרצו, אהבה שאיננה תולדה של בושה אלא אהבה שאיננה תלויה בדבר.

היה ראוי הסרט להסתיים בנקודה זו, אך לצערי בחר במאי הסרט בסיום לא אמין וקודר בשאלה מה קורה לאדם המתעורר ו"נולד מחדש". גילברט המתחיל לחוש שוב את חייו, מצליח אכן סוף סוף לרדת לתחתית הבית, אך במקום לתקן את היסודות ולהתחיל מחדש, הוא בוחר (או שמא זהו איננו בבחירתו?) להרוס ולהחריב את היסודות. אני בטוח שגילברט יכל למצוא דרכים יותר מקוריות להוציא את גופת אמו מהקומה השניה, אך גילברט לא מעניק הרבה סיכוי לשינוי מתוקן ומסודר, ותחת זו מעדיף לשרוף את הבית וכנראה עימו את כל הזיכרונות שלו מעצמו מאותה עת. בדילמה המתנגנת ברקע הסרט לכל ארוכו, בדילמה שבין הבית לבין החוץ, בין אינדבדואל לבין הכלל, ובין היסודות הקשים של האדם ליסודות הרכים של האדם, נוקט הסרט בקו לא פשרני וקשוח שבו השינוי יכול להתחולל רק כששורפים את היסודות עם הבית.חבל.

אם הינכם מתכוונים ללכת לראות את הסרט "מה עובר על גילברט", על תצפו לחוויה סוחפת ואקסטיזית. בואו לסרט בהקשבה להתפתחות ולשינוי איטי וכך תוכלו אולי לעבור מסע עומק בתוך נוף מוכר ושיגרתי שיזכיר לכם סיטואציות רגילות ופשוטות ובהם הריגוש החזק והפועם. תהנו!

  

מים ואהבה - ביקורת

אוקיי,
אז הבלוג סוף סוף נפתח. פורום הקישקושים של צביקה יצא לדרך!

אתחיל עם סרט שראיתי אמש, "מים ואהבה". כמובן, ספולירים הם חלק מהביקורת...


-----------------------------------------
מים ואהבה:

אמנם אמנם "מים ואהבה" הוא שיר הלל למין הנשי, משבח ומהאדיר את הכוח הנשי, ומציג בצורה ראוותנית ואקזוטית את האשה.
אמנם. אך מה עם הגברים?
הסרט הצליח איכשהו להרגיז אותי. אני לא מדבר על כך שבשלב מסוים כבר הבנתי שיש מאבק של הנשים מול הגברים ושהיה אפשר לקצר בהרבה את הסרט (כמו הסצינה שהנשים מגיעות לשבת מול הגברים במרכז הכפר. מה זה הוסיף?) , ושעוד פעם לראות את הנערה עולה לנשק את הסוחר עם החמור היה קצת מיותר. על זה אני לא מדבר כי אם זה היה רק זה, כלומר ביזבוז זמן, הייתי מוריד מכבודי ומכבד את הקהל הרב שהיה בסינמטק בהקרנה ונראה שיצא נפעם, או לפחות היה יותר סבלני ממני. העלילה אמנם מנסה לתוות עוד ועוד תתי עלילות, דבר שלרוב עובד בסרטים, אך כאן זה היה לי משום מה ארוך ולא רלוונטי. אבל גם לזה אני אומר ניחא. סך הכל, גם אני הוקסמתי מהצילום ומהמוזיקה (שאלו דברים שיכולים לקנות את ליבי בסרטים. ובעיני הסרט הזה יכול לזכות באוסקר בתור מחזה), בהחלט רותקתי למציצנות לתוך כפר מרוקאי נידח, התפעמתי מהנוף המרהיב, מה"שוטים" המיוחדים, הניגודיות בצילום בין חושך ואור, בין עיר לכפר. אכן כל אלו דברים שובי לב.
אך יצאתי נרגז. אמרתי לידידה, שאם הסרט לא היה דרמה אלא סרט דוקומנטרי שבא להציג את הבעיתיות בעולם האיסלאמי ואולי איכשהו לעזור לחולל שינוי בתוך עולם זה, הייתי מצטרף בשמחה למחיאות כפיים שנשמעו באחת מהסצינות החינוכיות של הסרט (באמת! בחיי לא הייתי בסרט שהיו מחיאות כפיים באמצעו. אדיר!), אך מכיוון שזהו סרט דרמה עלילתי, האכזבה שלי נסקה לשמיים.
ולמה? כי קשה לי עם התחושה שלצאת מסרט והדבר הראשון שאני רוצה זה לעשות לינץ בגברים. נכון, הסרט מסתיים בשיר ששרה אחת הנערות "המעיין של האשה הוא הגבר שלה", אולי כניסיון של הבמאי (שהוא יהודי בכלל) טיפה לרכך את תחושת הלוחמנות בין המינים שעולה בסרט. יש גם סצינת סקס (מצונזרת. לידיעתכם) המציגה את הסקס בתור איחוד לבבות אוהבים. מעולה ומדויק. אבל בסופו של דבר זה לא עובר מסך, כי מהסרט עולה בצורה פשטנית הסטרואטיפים הקלאסיים - האשה היא מקור החיים, המעיין הנובע, זה שבאמת מנתב את הכוחות כולם, והגבר...הגבר הוא סתם יצור מעיק, כולא, דתי פנאט, יצור מיותר, לא תורם, זולל וסובא, ואפילו טיפש מאוד (מה הבעיה למשוך מים ממעיין שמעל לכפר???).
שיצאתי מהסרט הבנתי את העוצמה של הסרט "פרידה", ולמה אני חושב יותר ויותר שהוא מאסטרפיס אומנות. ב"פרידה", יש קונפליקטים בין האנשים, וברור שגם מעמד האשה הוא נושא (ועוד אולי בהמשך אתייחס בכלל האם מים ואהבה הוא סרט על מאבק שיחרור האשה או יותר מכך), אך הבמאי שם הצליח ליצור אצלי תחושה של סימפטיה והזדהות עם כל אחד מהדמויות. אני זוכר שב"פרידה" כל דמות מצטיירת גם באנושיות שלה, גם במורכבות שלה. קשה להחליט מי צודק שם יותר ממי, וגם מי שטועה - לפחות הצופה מרחם עליו, מבין אותו, יכול לקבל אותו. בסרט "מים ואהבה" לעומת זה, אין שום סימפטיה לזן הגברי. בדרך להעצים את האשה צריך לרמוס עד דק את הגבר. יצאתי מכך בתחושה מבאסת ומאוד מנוכרת לסרט,
ויותר מכך. האם "מים ואהבה" הוא סרט על שיחרור האשה מכבלי הגבר המסרס? זה רק פן אחד של הסרט. הפן היותר רחב הוא מסורת מול מודרנה, כפר מול העיר, בורות(דת) מול ידע. בידוד טכנוליגי מול התקדמות טכנולוגית. אני מסכים עם הביקורת שקראתי איפשהו שהסרט איננו מטיף לזנוח את דרכי הדת, ובכך גורם לי קצת להעריך אותו. אך הסרט לא מציג בפניי בכלל בכלל את המחיר של שינוי בדרכי המסורת. מה קורה ומה יקרה לכפר שיהיה בו טלנבולות פתוחות 24 שעות? מה יקרה לאנשים ביום בו הקליטה לא תיהיה רק בקצה ההר או רק בלב החצר? מה יקרה לחברה שמרנית שיתחולל בה שינוי מעמדי? הסרט מציג תמונה חד ממדית ובכך מפנה את אור זרקוריו להוליווד, לקיטש הרדוד, לעודף לברליזם האופנתי השלט בכל. ושוב אחזור לסצינת המחיאות כפיים באולם הקולנוע - לא בכדי זה קרה. כשהנושא בחברה הישראלית עדיין נמצא באמצע הבירור, כשהשכם וערב אנו מדווחים על הדרת נשים ועל חברה שלמה חרדית שלא תורמת בכלום לחברה הכללית, כשהמיעוט החילוני מרגיש מאויים, אזי אין להתפלאות שהאסוציאציה שעולה לצופה הישראלי הוא ההקשר הפנים ישראלי. אם זה ככה במרוקו אזי גם אנחנו לא רחוקים מהם.
רק ששכחו לדווח באמצע על הצד ההופכי של המטבע, וזה האם המודרנה או הטכנולוגיה באמת שינו את לב האדם? והאם באמת העולם יראה יותר טוב כשהמתירנות תשלוט בהכל? האם החיי משפחה נגאלו מיסוריהן והמודל המערבי מושלם? האם העולם שאנו חיים בו באמת מכיר באשה "קיימת" שעומדת בפני עצמה ואין בו ניצול פרסומי, שיווקי, מיני של גוף האשה? בסרט אין בכלל דילמה, יש טובים ויש רעים, יש את הקולונליזם שדפק הכל, יש את הדתיים שדפקו הכל, יש את המסורת שדפקה הכל, ואין שום התייחסות למחירים שכפר כזה ישלם בפותחו את הדלתות לשוק הקפטילסטי והטכנולוגי. חבל.

עוד נקודות קצרות:
1) מת על המוזיקה בסרט!
2) מת על הנופים בסרט! זה תמיד עוזר לעבור מסצינה מעיקה או לא נוחה לנוף סוחף. שימוש מעולה בכלי הזה.
3) שילוב טוב בין הומור, הופעות מוזיקליות, רצינות, כבדות בסרט. וזה כבר שווה צפייה בשביל זה.
4) אהבתי מאוד את הדימויים בסרט. כגון:
* הפערים בין היום ללילה. הסצינות המלחיצות בלילה כגון הארוחות במעגל שכאילו נעלמות ביום.
*הפערים בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. שוב, גורם לחשוב שדברים קורים בחדרי חדרים ויש פער בין ההצגה של דברים לבין איך שהם באמת אחד מפה אחד בלב.
* סצינות מסוימות שנותנות הרגשה של מבצע חשאי, כגון שהזוג קורא בפנסים ספרים מסוימים, כשחשכה מקיפה את הכל.
* האם באמת הסצינה שהזקנה בועטת בחמור והוא לא זז קשורה לבלעם הנביא? יכול להיות?
5) מת על "שוטים" מסוימים בסרט, כגון הסצינה עם הפלאפון במרכז החצר, שהמצלמה זזה מסביבה 360 מעלות ואז עושה קלוז אפ על השחקנית. מת על זה.
6) שונא אבל שונא סרטים דידקטיים שבאים לחנך אותי ישירות. המונולוגים הללו על כך שהאיסלאם האמיתי לא מפלה נשים, או על כך שמוחמד לא הטיף לאלימות - שישמרו את זה לסרט לטלויזיה החינוכית. לא באתי לראות סרט של הר המור. סורי.