ביקורת אמנם טיפה ארוכה, אבל שווה קריאה!
הביקורת שלי קשורה איכשהו לרב קוק שנזקקתי לדבריו שהתיישבו על ליבי אחרי קריאה של כמה ביקורות באינטרנט:
"האינטיליגנציה חושבת שיכולה היא להפרד מעל ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילה במחשבתה. זוהי טעות יסודית, טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בההכרות הטבעיות, בהרגשות הטבעיות, ובחושים הטבעיים, שלא נתתקנו, אבל גם לא נתקלקלו על ידי שום השפעה קולטורית.
הצד הבריא של היושר מצוי הוא באנשים גסים יותר ויותר ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים בעלי מחשבה. יותר מובהקים הם המלומדים בדברים הפרטיים של המוסר, בחוקיו ודקדוקיו, אבל עצם הרגשתו זאת היא מצויה באנשים בריאים טבעיים, שהם הם ההמון, עם הארץ.
ולאו דוקא בהרגשת המוסר השרשית עולה הוא ההמון על אנשי הסגולה גם בהרגשת האמונה, הגדלות האלהית, היופי, החושיות, הכל אשר לחיים בדרך ישרה, בלתי מסוננת על ידי הצינורות המלאים שכר אגמי נפש של הדעת וההחכמה, הוא יותר בריא וטהור בההמון.
אמנם לא יוכל ההמון לשמור בעצמו את עצומו וטהרתו, איננו יכול לקשר יפה את מושגיו, גם איננו יודע איך לעמוד בקשרי המלחמה, בעת אשר הכרות והרגשות מתנגדות וסותרות זו את זו נלחמות בנפשו מבפנים או בעולם מבחוץ. לזה צריך הוא לעזרת גדולי התושיה, המישרים לפניו את נתיבות עולמו.
אבל כשם שמשפיעים עליו עצה ותושיה, כך הוא משפיע עליהם חיים בריאים.
והצד המשותף של אצילי הרוח עם ההמון, הוא הכח המקיים את שני הצדדים על מעמדם היפה, ומשמרם מכל רקבון והתנונות מוסרית וחמרית."
נזקקתי לדבריו אחרי עיון וקריאה בביקורות הבאות על הסרט:
1) אורי קליין גרם לי לחשוב שוב על הסרט:
http://www.haaretz.co.il/
2) מקור ראשון, מעניין. היחס לצחוק ולרצינות בהקשר של רחמים:
http://musaf-shabbat.com/2012/
3) ביקורת קוטלת של דובדני:
http://www.ynet.co.il/
4) יאיר רווה מדוייק ומדהים כהרגלו:
http://blog.orange.co.il/
כי סיימתי את הצפיה בסרט בהרגשה קוטבית ולא רגילה. מצד אחד, סרט כייפי ומהנה, מצחיק ברובו המוחלט, זורם, משולב במוזיקה איכותית, קלילה וכבדה, ועם תצלומי נוף מרהיבים. הצד של הקומדיה שבו. ומצד שני, מה היה בסרט? אין בו תחכום מיוחד, עלילה די סטנרדטית (שאלתי את דן במיוחד על הנושא הזה, כי נראה לי שיש הבדל בין תסריטאי של כל הסרט לבין מה שדן קרא "תסריטאי של מונולוגים".ובסרט הזה יש הבדל גדול בינהם!), וסיפור מוכר של שני אנשים שונים שנפגשים ומוצאים את החן זה לצד זה. הצד הזה, של הדרמה שבו, היה מאכזב בעיניי. ולא סתם אומר הכושי
(מצטער על המילה אך היא יותר קלה לשימוש מלכתוב הבחור השחור. עימכם הסליחה) בטיסה לנכה "אתה רגיל לדרמות, אבל אני לא"...
ומסתבר שהסרט הזה הוציא כמויות של אנשים מהבתים שלהם (אפילו כאן בנחלאות הקטנה שהיא בחינה של האולימפוס הגדול כידוע למביני ח"ן, התהה נהירה גדולה של משתתפים) לצפייה מהנה של שעתיים. למה? מה יש בו שגורם לסרט להיות הסרט השני הכי נצפה אי פעם בתולדות הקולנוע הצרפתי? מה יש בו שברגע שהוא נגמר, אף אחד לא קם ממקומו, והיה אף מישהו שישר אמר "MASTERPIECE"? האם זהו אבן דרך בקולנוע או אבן נגף לקולנוע?
ואחרי שקראתי את הביקורות שדי קטלו את הסרט, הבנתי. הבנתי את דברי הרב קוק. כמה האריסטוקרטיה, האקדמיה, אנשי הרוח, יכולים לתהות ולנבור במקומות שבהם להמונים די פשוט. סרט כיפי, מה אתם חופרים, יגידו המוני העם. ולעומתם יגידו ה"יאיר רוויים" למינהם שזה זבל המוני שנועד רק לשעשע ולתת את מה שקוראים היום FEEL GOOD MOVIES, צרפת במסווה של הוליווד.
ואכן אכן, מצאתי את עצמי נקרע בין שניהם. בין אותו מקום פשוט וזורם, שבאמת באמת נהנה מהצפייה, לבין מקום יותר מתנשא, בוחן, נזהר יותר, מבקר אפילו.
אך יש כאן אולי יותר מכך, ודברי הרב קוק שנותבו עד כה לפער בין מבקרי הסרטים להמונים השוצפים וגועשים לכיכרה של עיר (שזה בחינת הסינמה היום, באין תחלופה ברחוב רוטשילד), מושלכים כעת לתוך הסרט עצמו. האם דברי הרב קוק אינם הקונפליקט המוצב בשורשו של הסרט? הרי האיש הנכה, שיכול להשתמש רק בראשו כמטפורה, הוא איש של אצילות, גינונים, אומנות גבוהה, מאופק מאוד,אולי אפשר להגיד שהוא נכה ומחוץ לחיים כי הוא לא באמת חי את החיים, ומולו עומד "ההמון", האיש השחור, החי, הנושם נשמת אפו (וואחד אף, ואני לא גזען), אימפולסיבי, ללא רסן שישב אף בכלא, הגונב, הצוחק (שחקן מעולה שהזכיר לי את אדי מרפי), הבוחן כל בחורה שזזה. והשאלה שעולה בסרט היא איך 2 הצדדים הללו יכולים להסתדר? האם אפשר שזה ילך ביחד?
הרבה חשבתי במהלך הסרט ואחריו, מיהו הגיבור של הסרט? מי עובר כאן תהליך משמעותי ובאיזה רגע זה קורה? מי עובר את התהליך של "להתחבר לחיים"? האם יש כאן מהפך של דמות? למי אני מרגיש יותר סימפטיה לאיך שהוא? שסיימתי את הסרט אמרתי לאנשים שאני חושב שהבמאים (בניגוד נגיד לבמאים אחרים כגון קווטנטין טרנטינו או סידר שלנו) פשוט מאוהבים ב-2 הדמויות שלהם ומצליחים ממש להקרין את זה החוצה. לאחר מכן, עלה לי שבניסיון שלהם לעשות דרמה עם קומדיה, הלך להם חזק הקלף של קומדיה, ולכן נראה לי שהכושי כאן מנצח בדמות האוהב על הבמאים וממילא גם על הצופים. לא התפלאתי לפיכך לקרוא בראיון איתם שהם מזכירים את הקטע של האופרה (קטע ענק!) כקטע שמייצג בעיניהם את מה שהם ניסו לעשות בסרט - סרט מצחיק. וככה אכן הרגשתי, שאמנם יש השפעה של זה על זה בינהם, אך אין להשוות איך שהסרט מציג את התהליך של הנכה, תהליך רציני ועמוק, תהליך מאיש נרגז, סגור, כועס במקצת, איש שהמשפט הראשון שאומר לכושי בעת כניסתו לחדר בכמעין פארודיה על מצבו בעצמו "איך זה מרגיש כשאתה חייב לסמוך על אחרים בכדי להתקיים?", איש שתקוע בעולמו הסגור והלא חי, לאיש שמקבל את משמעות הצחוק וההומור, לאיש לבבי, לא כבד, חי את מה שהחיים יכולים להציע לו במצב שלו, שיכול להיות גם שטותניק ולעבוד על שוטרים.
זה לגבי הנכה. אך מה לגבי העוזר שלו? האם הוא עבר תהליך הפוך בחייו? חשבתי בתחילה שכן, אך כאן טמונה האכזבה שלי. נראה שהבמאים כאן עשו עבודת טשטוש מעולה שנחשוב שכן, אך בסופו של דבר לא הצלחתי לזהות איזה דבר משמעותי הוא עבר (אוקיי, הוא עוזר לאמו לסחוב את הסלים. זהו?), הוא זה שמביא את ההומור הקליל, העממי לבית, הוא זה שמרענן את השורות, והוא זה שיוצא הקול בסרט. אפילו הניסיון הזה להראות שכאילו הוא עושה אומנות ומצייר (מה? ממתי הוא מצייר? שואל מעסיקו), נגמר במפח נפש שלי, שכן אין כאן אומנות גבוהה שהוא התחבר עליה (אפילו שכל הסרט מכניסים דמויות מידע כללי, תמונות מפורסמות ויצירות מוזיקליות נשגבות) אלא ליגלוג על האומנות הגבוהה (ובכלל, נזכרתי המון בסרט "בוראט" היורד על כל גינוני הכבוד הסטנרדטיים). יש כאן ביקורת ו"ירידה" על התרבות האשכנזית האליטיסטית התופסת מעצמה. ובעיקר יש טישטוש ורדידות, גם הוא יכול לצייר קישקוש דומה ויקבל הרבה כסף.
והנקודה הזו של האומנות בסרט ואיך שהבמאים בחרו לרדת עליה, גרמה לי להבין גם שזה לא סתם שהסרט מצליח. אפשר לקחת את זה רחוק, לתרבות האירופאית התקועה מול המהגרים שלה, לא יודעת מה לעשות איתם, ובמיוחד מול המוסלמים שבהם (ויפה העירו המבקרים שבחיים האמיתיים המהגר איננו מהגר אלא מוסלמי ורק בסרט זה שונה). ולכן מעדיפה התרבות הזו להתעלם ולעשות צחוק מעצמה, להראות כמה יש במהגרים כוחות מעולים, כמה צריך ללמוד מהם, וכמה אנחנו האשכנזים תקועים לנו בעולם סגור ומסוגר מאחורי בתים בורגניים ו"נקיים" ורק אם נסכים להיפתח ולהשתעשע, כן, קצת לזרום, אז נצליח יותר. אפשר לקחת את זה לשם. ואפשר לקחת את זה למקום האישי התרבותי שלנו. תרבות שצורכות וסוגדת לקצת הומור על חשבון הדרמה. אבל אני בחרתי לקחת את זה לנקודה של מה שאני קורא "הרומנטיזציה של הנכות", וכפי שעשו קודמיו בז'אנר הזה ב"נפלאות התבונה" על מחלת הסכיזורפניה (שם זה "הרומנטיזציה של מחלות הנפש". ז'אנר חזק. יש לכם עוד סרטים כאלו שעולים לראש?) ובעוד סרטים שכאלו. הסרט הזה מנסה להציג FUN, וככזה, אין אנו רואים - אולי לרגעים מעטים וקצרים -את הדיכאון של התלות, את הבאסות בללבוש גרביונים צמודים, את הרגעי יאוש מהבדידות והפחדים מחידלון של כוחות הנפש. איננו נפגשים באמת עם הנכה ועם עולמו המורכב. בסופו של דבר אנו פוגשים אדם שבטעות הוא מוגבל וזהו. ואפילו נראה שיכול להיות קצת סקסי להיות נכה. הסרט מנסה ומצליח להציף אותנו בצחוק גדוש ואיכותי שאמנם עושה את עבודתו אך גם השאיר אותי טיפה פחות רגיש. זאת בניגוד לתחושה שיצאתי ממנה כשראיתי "פרפר ופעמון הצלילה" - סרט אחר, כבד ואיטי, שנוותן תחושה יותר אמיתית על חייו של הנכה ועל הקריסה שלו מעולם של עשייה לעולם של חוסר עשייה.
שלא יהיה אי הבנה, נהניתי מהסרט מאוד מאוד. כבר כתבתי ואמרתי את דעתי בנושא. אך נראה לי שראוי לזכור ולהזכיר - זה סרט שמח וכייפי. ראוי רק להשאירו כזה ולא להופכו ליצירת מופת אומנתית.
אחרת יש מצב שעוד ימכר בטעות ככזה בהרבה מאוד כסף...
הביקורת שלי קשורה איכשהו לרב קוק שנזקקתי לדבריו שהתיישבו על ליבי אחרי קריאה של כמה ביקורות באינטרנט:
"האינטיליגנציה חושבת שיכולה היא להפרד מעל ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילה במחשבתה. זוהי טעות יסודית, טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בההכרות הטבעיות, בהרגשות הטבעיות, ובחושים הטבעיים, שלא נתתקנו, אבל גם לא נתקלקלו על ידי שום השפעה קולטורית.
הצד הבריא של היושר מצוי הוא באנשים גסים יותר ויותר ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים בעלי מחשבה. יותר מובהקים הם המלומדים בדברים הפרטיים של המוסר, בחוקיו ודקדוקיו, אבל עצם הרגשתו זאת היא מצויה באנשים בריאים טבעיים, שהם הם ההמון, עם הארץ.
ולאו דוקא בהרגשת המוסר השרשית עולה הוא ההמון על אנשי הסגולה גם בהרגשת האמונה, הגדלות האלהית, היופי, החושיות, הכל אשר לחיים בדרך ישרה, בלתי מסוננת על ידי הצינורות המלאים שכר אגמי נפש של הדעת וההחכמה, הוא יותר בריא וטהור בההמון.
אמנם לא יוכל ההמון לשמור בעצמו את עצומו וטהרתו, איננו יכול לקשר יפה את מושגיו, גם איננו יודע איך לעמוד בקשרי המלחמה, בעת אשר הכרות והרגשות מתנגדות וסותרות זו את זו נלחמות בנפשו מבפנים או בעולם מבחוץ. לזה צריך הוא לעזרת גדולי התושיה, המישרים לפניו את נתיבות עולמו.
אבל כשם שמשפיעים עליו עצה ותושיה, כך הוא משפיע עליהם חיים בריאים.
והצד המשותף של אצילי הרוח עם ההמון, הוא הכח המקיים את שני הצדדים על מעמדם היפה, ומשמרם מכל רקבון והתנונות מוסרית וחמרית."
נזקקתי לדבריו אחרי עיון וקריאה בביקורות הבאות על הסרט:
1) אורי קליין גרם לי לחשוב שוב על הסרט:
http://www.haaretz.co.il/
2) מקור ראשון, מעניין. היחס לצחוק ולרצינות בהקשר של רחמים:
http://musaf-shabbat.com/2012/
3) ביקורת קוטלת של דובדני:
http://www.ynet.co.il/
4) יאיר רווה מדוייק ומדהים כהרגלו:
http://blog.orange.co.il/
כי סיימתי את הצפיה בסרט בהרגשה קוטבית ולא רגילה. מצד אחד, סרט כייפי ומהנה, מצחיק ברובו המוחלט, זורם, משולב במוזיקה איכותית, קלילה וכבדה, ועם תצלומי נוף מרהיבים. הצד של הקומדיה שבו. ומצד שני, מה היה בסרט? אין בו תחכום מיוחד, עלילה די סטנרדטית (שאלתי את דן במיוחד על הנושא הזה, כי נראה לי שיש הבדל בין תסריטאי של כל הסרט לבין מה שדן קרא "תסריטאי של מונולוגים".ובסרט הזה יש הבדל גדול בינהם!), וסיפור מוכר של שני אנשים שונים שנפגשים ומוצאים את החן זה לצד זה. הצד הזה, של הדרמה שבו, היה מאכזב בעיניי. ולא סתם אומר הכושי
(מצטער על המילה אך היא יותר קלה לשימוש מלכתוב הבחור השחור. עימכם הסליחה) בטיסה לנכה "אתה רגיל לדרמות, אבל אני לא"...
ומסתבר שהסרט הזה הוציא כמויות של אנשים מהבתים שלהם (אפילו כאן בנחלאות הקטנה שהיא בחינה של האולימפוס הגדול כידוע למביני ח"ן, התהה נהירה גדולה של משתתפים) לצפייה מהנה של שעתיים. למה? מה יש בו שגורם לסרט להיות הסרט השני הכי נצפה אי פעם בתולדות הקולנוע הצרפתי? מה יש בו שברגע שהוא נגמר, אף אחד לא קם ממקומו, והיה אף מישהו שישר אמר "MASTERPIECE"? האם זהו אבן דרך בקולנוע או אבן נגף לקולנוע?
ואחרי שקראתי את הביקורות שדי קטלו את הסרט, הבנתי. הבנתי את דברי הרב קוק. כמה האריסטוקרטיה, האקדמיה, אנשי הרוח, יכולים לתהות ולנבור במקומות שבהם להמונים די פשוט. סרט כיפי, מה אתם חופרים, יגידו המוני העם. ולעומתם יגידו ה"יאיר רוויים" למינהם שזה זבל המוני שנועד רק לשעשע ולתת את מה שקוראים היום FEEL GOOD MOVIES, צרפת במסווה של הוליווד.
ואכן אכן, מצאתי את עצמי נקרע בין שניהם. בין אותו מקום פשוט וזורם, שבאמת באמת נהנה מהצפייה, לבין מקום יותר מתנשא, בוחן, נזהר יותר, מבקר אפילו.
אך יש כאן אולי יותר מכך, ודברי הרב קוק שנותבו עד כה לפער בין מבקרי הסרטים להמונים השוצפים וגועשים לכיכרה של עיר (שזה בחינת הסינמה היום, באין תחלופה ברחוב רוטשילד), מושלכים כעת לתוך הסרט עצמו. האם דברי הרב קוק אינם הקונפליקט המוצב בשורשו של הסרט? הרי האיש הנכה, שיכול להשתמש רק בראשו כמטפורה, הוא איש של אצילות, גינונים, אומנות גבוהה, מאופק מאוד,אולי אפשר להגיד שהוא נכה ומחוץ לחיים כי הוא לא באמת חי את החיים, ומולו עומד "ההמון", האיש השחור, החי, הנושם נשמת אפו (וואחד אף, ואני לא גזען), אימפולסיבי, ללא רסן שישב אף בכלא, הגונב, הצוחק (שחקן מעולה שהזכיר לי את אדי מרפי), הבוחן כל בחורה שזזה. והשאלה שעולה בסרט היא איך 2 הצדדים הללו יכולים להסתדר? האם אפשר שזה ילך ביחד?
הרבה חשבתי במהלך הסרט ואחריו, מיהו הגיבור של הסרט? מי עובר כאן תהליך משמעותי ובאיזה רגע זה קורה? מי עובר את התהליך של "להתחבר לחיים"? האם יש כאן מהפך של דמות? למי אני מרגיש יותר סימפטיה לאיך שהוא? שסיימתי את הסרט אמרתי לאנשים שאני חושב שהבמאים (בניגוד נגיד לבמאים אחרים כגון קווטנטין טרנטינו או סידר שלנו) פשוט מאוהבים ב-2 הדמויות שלהם ומצליחים ממש להקרין את זה החוצה. לאחר מכן, עלה לי שבניסיון שלהם לעשות דרמה עם קומדיה, הלך להם חזק הקלף של קומדיה, ולכן נראה לי שהכושי כאן מנצח בדמות האוהב על הבמאים וממילא גם על הצופים. לא התפלאתי לפיכך לקרוא בראיון איתם שהם מזכירים את הקטע של האופרה (קטע ענק!) כקטע שמייצג בעיניהם את מה שהם ניסו לעשות בסרט - סרט מצחיק. וככה אכן הרגשתי, שאמנם יש השפעה של זה על זה בינהם, אך אין להשוות איך שהסרט מציג את התהליך של הנכה, תהליך רציני ועמוק, תהליך מאיש נרגז, סגור, כועס במקצת, איש שהמשפט הראשון שאומר לכושי בעת כניסתו לחדר בכמעין פארודיה על מצבו בעצמו "איך זה מרגיש כשאתה חייב לסמוך על אחרים בכדי להתקיים?", איש שתקוע בעולמו הסגור והלא חי, לאיש שמקבל את משמעות הצחוק וההומור, לאיש לבבי, לא כבד, חי את מה שהחיים יכולים להציע לו במצב שלו, שיכול להיות גם שטותניק ולעבוד על שוטרים.
זה לגבי הנכה. אך מה לגבי העוזר שלו? האם הוא עבר תהליך הפוך בחייו? חשבתי בתחילה שכן, אך כאן טמונה האכזבה שלי. נראה שהבמאים כאן עשו עבודת טשטוש מעולה שנחשוב שכן, אך בסופו של דבר לא הצלחתי לזהות איזה דבר משמעותי הוא עבר (אוקיי, הוא עוזר לאמו לסחוב את הסלים. זהו?), הוא זה שמביא את ההומור הקליל, העממי לבית, הוא זה שמרענן את השורות, והוא זה שיוצא הקול בסרט. אפילו הניסיון הזה להראות שכאילו הוא עושה אומנות ומצייר (מה? ממתי הוא מצייר? שואל מעסיקו), נגמר במפח נפש שלי, שכן אין כאן אומנות גבוהה שהוא התחבר עליה (אפילו שכל הסרט מכניסים דמויות מידע כללי, תמונות מפורסמות ויצירות מוזיקליות נשגבות) אלא ליגלוג על האומנות הגבוהה (ובכלל, נזכרתי המון בסרט "בוראט" היורד על כל גינוני הכבוד הסטנרדטיים). יש כאן ביקורת ו"ירידה" על התרבות האשכנזית האליטיסטית התופסת מעצמה. ובעיקר יש טישטוש ורדידות, גם הוא יכול לצייר קישקוש דומה ויקבל הרבה כסף.
והנקודה הזו של האומנות בסרט ואיך שהבמאים בחרו לרדת עליה, גרמה לי להבין גם שזה לא סתם שהסרט מצליח. אפשר לקחת את זה רחוק, לתרבות האירופאית התקועה מול המהגרים שלה, לא יודעת מה לעשות איתם, ובמיוחד מול המוסלמים שבהם (ויפה העירו המבקרים שבחיים האמיתיים המהגר איננו מהגר אלא מוסלמי ורק בסרט זה שונה). ולכן מעדיפה התרבות הזו להתעלם ולעשות צחוק מעצמה, להראות כמה יש במהגרים כוחות מעולים, כמה צריך ללמוד מהם, וכמה אנחנו האשכנזים תקועים לנו בעולם סגור ומסוגר מאחורי בתים בורגניים ו"נקיים" ורק אם נסכים להיפתח ולהשתעשע, כן, קצת לזרום, אז נצליח יותר. אפשר לקחת את זה לשם. ואפשר לקחת את זה למקום האישי התרבותי שלנו. תרבות שצורכות וסוגדת לקצת הומור על חשבון הדרמה. אבל אני בחרתי לקחת את זה לנקודה של מה שאני קורא "הרומנטיזציה של הנכות", וכפי שעשו קודמיו בז'אנר הזה ב"נפלאות התבונה" על מחלת הסכיזורפניה (שם זה "הרומנטיזציה של מחלות הנפש". ז'אנר חזק. יש לכם עוד סרטים כאלו שעולים לראש?) ובעוד סרטים שכאלו. הסרט הזה מנסה להציג FUN, וככזה, אין אנו רואים - אולי לרגעים מעטים וקצרים -את הדיכאון של התלות, את הבאסות בללבוש גרביונים צמודים, את הרגעי יאוש מהבדידות והפחדים מחידלון של כוחות הנפש. איננו נפגשים באמת עם הנכה ועם עולמו המורכב. בסופו של דבר אנו פוגשים אדם שבטעות הוא מוגבל וזהו. ואפילו נראה שיכול להיות קצת סקסי להיות נכה. הסרט מנסה ומצליח להציף אותנו בצחוק גדוש ואיכותי שאמנם עושה את עבודתו אך גם השאיר אותי טיפה פחות רגיש. זאת בניגוד לתחושה שיצאתי ממנה כשראיתי "פרפר ופעמון הצלילה" - סרט אחר, כבד ואיטי, שנוותן תחושה יותר אמיתית על חייו של הנכה ועל הקריסה שלו מעולם של עשייה לעולם של חוסר עשייה.
שלא יהיה אי הבנה, נהניתי מהסרט מאוד מאוד. כבר כתבתי ואמרתי את דעתי בנושא. אך נראה לי שראוי לזכור ולהזכיר - זה סרט שמח וכייפי. ראוי רק להשאירו כזה ולא להופכו ליצירת מופת אומנתית.
אחרת יש מצב שעוד ימכר בטעות ככזה בהרבה מאוד כסף...
מסכימה עם רוב מה שכתבת.
ReplyDeleteראיתי כל כך הרבה ביקורות מעולה שהחלטתי שאני חייבת לצפות בסרט בפעם הבאה שאני בוחרת לי ממאגר הסרטים לצפייה ישירה.
סיימתי את הסרט גם אני בתחושה מעורבת.
מצד אחד אני לא יכולה להגיד שלא נהנתי, הסרט היה בסך הכל די כיפי, אבל מצד שני, אני ממש לא מבינה את גודל ההתלהבות.
מוזר.